רע"פ 7977/07 מאיר זיו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בכפר-סבא נאמר, כי בתאריך 18.9.05 הגיע המערער, עו"ד במקצועו, לבית הסוהר "הדרים" כדי לבקר שני אסירים. נטען, כי לאחר שנכנס לתוך הכלא נמצא המבקש מחזיק בכיסו שלושה זרגים ובהם סמים מסוכנים – 39 כדורי אקסטזי ( MDMA ) ו-4.56 גרם חשיש. בכתב האישום המקורי שהוגש לבית המשפט נאמר כי המערער התכוון להעביר את הסמים לאסירים , אולם בכתב האישום המתוקן נטען כי המבקש החזיק בסמים " במטרה להעבירם ", מבלי שצוינה זהות המקבל.

2.המערער הודה בעובדות האמורות, אולם בא-כוחו הבהיר בזו הלשון (ראו עמ' 1 לפרוטוקול הדיון): " אמנם הנאשם הודה בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, וזאת מכח חזקת הכמות, עם זאת ולצורכי הטיעונים לעונש אנו נטען כי המדובר היה בהחזקה של צריכה עצמית, וזאת מבלי לחזור בנו מההודיה ".

נדמה כי אין צורך לומר שקיימת סתירה בולטת בין הודאת המערער בעובדותיו של כתב-האישום המתוקן, להצהרת בא-כוחו בפני בית המשפט, שהרי המערער התכוון להעביר את הסמים, וגם אם לא נזכר שמו של המקבל, ברי כי הסמים לא נועדו לשימוש עצמי של המערער, בניגוד להצהרת סנגורו. משום מה, לא עמד בית המשפט על כך שהצדדים יבהירו את אותה סתירה, והמשיבה הסתפקה בבקשה להרשיע את המערער בעבירה אשר יוחסה לו – החזקת סם שלא לצריכה עצמית - מבלי שהמערער או סנגורו מחו על כך.

לאחר שהוגש תסקיר מבחן, עתר המבקש לבטל את הרשעתו, אולם בית משפט השלום לא נעתר לכך, וגזר לו 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח.

3.בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי עתר המבקש לבטל את ההרשעה, ומנגד ערערה המשיבה על קולת העונש. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, דחה בית המשפט את ערעורו של המערער, וקיבל את ערעור המשיבה. בדעת רוב נקבע, כי המבקש ייאסר לתקופה של 12 חודשים, בעוד ששופט המיעוט סבר כי ניתן להסתפק ב-6 חודשי מאסר בהם יוכל המבקש לשאת בדרך של עבודות שירות.

4.בבקשה שבפנינו עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במרכז טיעונו ניצבת ההשקפה כי הסדר הטיעון אותו הציגו הצדדים בפני בית משפט השלום היה לקוי עקב הסתירה הפנימית הגלומה בו. כן נטען, כי אחד השופטים בבית משפט קמא נתפס לטעות שעה שהניח כי למערער הרשעות קודמות בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים. לבסוף, נטען כי קיים חשש של ממש שבהרשעת המערער נגרם עיוות דין.

5.לאחר שהאזנו לטיעוני הצדדים על-פה, החלטנו ליתן רשות לערער ולדון בבקשה כבערעור גופו. אנו נוהגים כך הואיל ונראה כי בהליכים בפני בית משפט השלום נפל פגם יסודי עד ששוב לא ברור מה היה הבסיס העובדתי להרשעה. כאמור, הודה המבקש כי החזיק בסמים ב"מטרה להעבירם", אולם בד בבד הודיע בא-כוחו כי הוא מתכוון לטעון לעניין העונש שהסם נועד לצריכה עצמית. אכן, בא-כוח המבקש הוסיף ואמר כי שולחו אינו מבקש לחזור בו מהודאתו, אולם אמירה זו חסרת משמעות היא, הואיל והטענה לפיה נועד הסם לשימוש עצמי מערערת מן היסוד את סעיף החיקוק בו הורשע המבקש. נדמה שאין צורך לומר כי קיים פער ניכר בענישה בין מי שמחזיק בסם לצריכה עצמית, לבין מי שעושה זאת למטרה אחרת, ואפילו מתכוון "להעבירם" – לשון כתב האישום. בנסיבות אלו היה מצווה בית המשפט לדרוש הסברים, ולחלופין, לדחות את הסדר הטיעון המוצע נוכח הסתירה הפנימית הגלומה בו.

אכן, למצב שנוצר תרם המערער במידה לא מבוטלת, אולם אין בכך כדי לשנות מן התוצאה שבהעדר בסיס עובדתי מוסכם או מוכח, שוב אין דרך לבדוק אם העונש שהושת על המבקש ראוי הוא.

לפיכך, החלטנו לקבל את הערעור ולבטל את פסקי-הדין שניתנו בערכאות קמא. הדיון יוחזר לבית משפט השלום כדי שיתחיל בו מראשיתו, ועל בסיס כתב האישום המקורי.