רע"פ 7981/06 פנחס נרקיס נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום בחיפה נגד המבקש, עורך דין במקצועו, והמבקשת, היא אשתו, נכללו 13 אישומים בהם פורטה שורה ארוכה של עבירות שביצעו השניים. במסגרת האישום הראשון, נטען כי המבקש גבה מאחד מלקוחותיו סכום מסוים עבור הגשת תביעה ותשלום האגרה הנלווית לה, אולם סכום התביעה שהגיש בפועל, ואף סכום האגרה ששולמה, היו נמוכים הימנו. נטען, כי ההפרש בין סכומים אלו נותר בחשבון הבנק של המבקש. על יסודן של ראיות שהובאו בפניו, ובהן עדותו של עורך דין במשרדו של המבקש, והלקוח ממנו נגבו הכספים שלא כדין, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש בעבירה של גניבה מידי מורשה, וזיכהו מעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

במסגרתם של אישומים 2-4, נטען כי המבקשים מכרו שלוש דירות, אשר היו בבעלותה של המבקשת, לרוכשים תמימים, והתחייבו לסלק את המשכנתא הראשונה שהייתה רשומה עליהן עד למועד מסוים, חרף ידיעתם כי אין בידם היכולת הכלכלית לעשות כן. עוד נטען, כי המבקשים הסתירו את דבר קיומה של משכנתא נוספת על הדירות מן הרוכשים. בית-משפט השלום ביכר את גרסתם של הרוכשים, אשר עלתה בקנה אחד עם ראיות בדבר מצבם הכלכלי הקשה של המבקשים, על פני גרסתה של המבקשת, שטענה כי גילתה את מלוא המידע הדרוש לשם ביצוען של העסקאות. עוד נקבע, כי אף שהמבקש לא היה צד לחוזי המכר, אחריותו למעשים נובעת מכוח היותו "מבצע בצוותא" עם אשתו, שכן לפעילותם המשותפת קדם תכנון משותף. אשר על כן, הורשעו המבקשים בעבירה של קבלת דבר במרמה.

במסגרת אישום 5, נטען כי המבקש הפקיד בחשבונו העסקי שיק שהתקבל במשרדו לשם שמירתו בנאמנות. בית-משפט השלום זיכה את המבקש מן העבירות שיוחסו לו באישום זה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וניסיון לגניבה בידי מורשה, שכן לא הוכח כי קיבל את השיק מתוך כוונת מרמה, ולא הוכח טיב ידיעתו בעת הפקדת השיק.

במסגרתם של אישומים 6 ו-11, נטען כי המבקשים משכו שלושה שיקים לטובת אלמוני, ממנו הם לוו כספים בעבר. השניים ביקשו מפלוני כי יעביר שיקים אלה לידי אלמוני, שעה שידעו כי הבנק הנמשך אינו חייב לפרוע אותם. במהלך משפטם הודו המבקשים בעצם קיומה של ההלוואה, ובעובדה כי השיקים שניתנו עבורה חוללו במועד פירעונם. הרשעת המבקשים באישומים אלו נבעה, בין היתר, מן החזקה הקבועה בסעיף 432(ג) לחוק העונשין (להלן: "החוק"), אשר לא עלה בידם לסתור אותה, ולפיה חזקה על מוציא שיק, שלא פרע אותו תוך עשרה ימים מיום שנדרש לעשות כן על ידי האוחז בשטר, כי הוציא את השיק בידיעה, או ללא יסוד סביר להניח כי על הבנקאי חובה לפרוע אותו.

במסגרת אישום 7, נטען כי המבקשים משכו שיק ללא כיסוי ומסרו אותו לפלמוני, מכרם וידידם זה שנים רבות, אשר הלווה להם סכום כסף בעבר. על יסוד הודאת המבקשים בקיומה של הלוואה קודמת בינם לבין פלמוני, ועל יסוד מערכת היחסים ששררה בינם לבין הבנק, הרשיעם בית-משפט השלום בעבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי.

במסגרת אישום 9, נטען כי בעת שהמבקש לווה כספים ממאן דהוא, מכרו משכבר הימים, הוא הודיעו כי יפרע את ההלוואה תוך זמן קצר, והסתיר ממנו כי אין ביכולתו לעשות כן. בית-המשפט העדיף את גרסת המכר, אשר תיאר כיצד התחמק המבקש ממנו בתואנות שווא ולא שילם את חובו. אשר על כן, הורשע המבקש בעבירה של קבלת דבר תחבולה, עבירה לפי סעיף 416 לחוק.

במסגרתו של אישום 10, נטען כי המבקשים לוו כספים ממכר נוסף, ובהמשך, חולל שיק שמסרו לו כאשר הגיע מועד פירעונו. אף בפרשה זו נדחתה גרסת המבקשים לפיה לא הייתה להם סיבה להניח כי השיק לא יפרע, והם הורשעו בעבירות של קבלת דבר בתחבולה והוצאת שיק ללא כיסוי.

במסגרתו של אישום 12, נטען כי המבקשת מסרה שני שיקים לידי אחד, אשר חוללו בנסיבות דומות לאלו שפורטו באישומים הקודמים, והיא הורשעה בעבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי. במסגרת אישום 13, נטען כי המבקש נטל הלוואה מחברו, ומסר לו שיק בידיעה שיתקשה לפרוע אותו. נוכח כך, הורשע המבקש בעבירה של קבלת דבר בתחבולה.

בגין כל אלה, נגזרו למבקש ארבע שנות מאסר, מהן שלוש שנים לריצוי בפועל, שמתוכן שנתיים וחצי במצטבר לעונש שהושת עליו במסגרתו של הליך אחר שהתקיים נגדו, וחצי שנה בחופף. כן הוטל על המבקש קנס בסך 100,000 ש"ח. עונשה של המבקשת הועמד על שנתיים מאסר, מהן שנה מאחורי סורג ובריח ושנה על תנאי, והיא חויבה לשלם קנס בסך 50,000 ש"ח. נוסף לכך, חויבו המבקשים לפצות את הנפגעים בסכום כולל של 475,000 ש"ח.

2.המבקשים הביאו את השגותיהם בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, ועיקר טענתם הייתה כי בית-משפט השלום התעלם ממסכת ראייתית רחבת היקף אותה פרסו בפניו, ובשל כך הגיע לתוצאה שגויה. בית-המשפט (סגן הנשיא ש' ברלינר וכבוד השופטים י' גריל וי' כהן) לא מצא מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית, ודחה את ערעורם של המבקשים על פסק-הדין.

3.בבקשה שבפני עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור, ובאמתחתם שורה ארוכה של טענות, ובראשן כי התנהלות המשפט בפני ערכאות קמא והתוצאה הסופית בעניינם גרמו להם עיוות דין ועינויי דין חמורים: כתב האישום נוסח באופן לקוי; זכויות היסוד שלהם כנאשמים במשפט פלילי לא כובדו; בית-המשפט נמנע ממתן החלטות ביניים; רשויות התביעה נמנעו מהבאת עדי מפתח ומחקירה מעמיקה של הדברים כהווייתם; ולבסוף, מטעימים הם, כי פסקי-הדין בעניינם לא נומקו כהלכה.

4.בכל אלה לא מצאתי עילה למתן רשות לערער. ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן, המעלים סוגיה משפטית לה נודעת השלכה ציבורית רחבת היקף. הרשעתם של המבקשים התבססה על הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, והכרעה זו שבה ונבחנה בידי ערכאת הערעור. בנסיבות אלו אין מקום לשוב וללבן שאלות אלו בשלישית. ובאשר להשגות המבקשים כנגד העונש, הכלל הוא כי השגות מסוג זה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, עניינם של המבקשים אינו נמנה עליהם (ראו רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 646).

אשר על כן, הבקשות נדחות, וממילא נדחות גם הבקשות לעיכוב ביצועו של העונש.