רע"פ 7995/95 הודיה דבורה כאשיאן נ. בן ציון כאשיאן

השופט מ' חשין :

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים.

המערערת, קטינה, הגישה לבית-המשפט המחוזי באמצעות אימה - האפוטרופא הטבעית - תביעה נגד אביה לתשלום מזונותיה. טען האב, המשיב לפנינו, כי בית-המשפט המחוזי נעדר סמכות הואיל והסמכות הייחודית לדון בתביעת המזונות נתונה לבית הדין הרבני. ומדוע כך? לעניין זה מצביע המשיב על התדיינות שהיתה בין אימה של המערערת לבינו, בבית הדין הרבני, ולטענתו כרכה תביעה זו גם את תביעתה של הקטינה למזונותיה. מטעם זה, כך טען, קנה בית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בתביעת מזונותיה של המערערת, וממילא נעדר בית-המשפט האזרחי סמכות לדון באותה תביעה.

בית-המשפט המחוזי נענה לטענת המשיב, בקובעו כי "משלל ההליכים שהתנהלו בבית הדין עולה כי התובעת 2 [האם] כאפוטרופא של הקטינה הקנתה את הסמכות, לדון במזונותיה לבית הדין." מטעם זה נדחתה תביעתה של הקטינה.

קראנו את הפרוטוקולים של הדיונים שהיו בבית הדין הרבני ואת ההחלטות שנתן בית הדין בהתדיינות בין אם הקטינה לבין המשיב. אמת נכון הדבר: שאלת מזונותיה של הקטינה נדונה באותה התדיינות - בצוותא-חדא עם תביעת הגירושין ועם נושא החזקת הקטינה - אך לא זו בלבד שנדונה רק שאלת המזונות הזמניים, אלא שלא נסתבר לנו כי התביעה היתה בשמה של הקטינה ולא בשמה של אימה להחזרת הוצאות שהוציאה למזונות הקטינה. קשה להשתחרר מהתרשמות כי מזונות הילדה נכרכו כטפלים בהתדיינות בין האם לבין האב, וכי זכויותיה של הקטינה, בתורת שכאלו, לא עלו על סדר היום של בית-הדין.

הלכה מכבר היא, כי בית הדין הרבני יקנה סמכות בלעדית לדון במזונותיו של קטין רק במקום שיסתבר מן ההליכים כי אימו (או אביו) יצגו את האינטרס הספציפי שלו לפני בית הדין, ולא עוד אלא שפעלו למימושו של אותו אינטרס בשמו של הקטין, להבדילו ממקום בו פעל ההורה בשמו-שלו ולמימוש האינטרסים שלו-עצמו, הגם שפעל לטובת הקטין. בענייננו-שלנו: תביעת האם היתה לטובת הקטינה לכל הדעות, אך היתה זו במהותה תביעה להחזרת הוצאות שהוציאה למזונות הקטינה. לא הוכח בענייננו כי האם ייצגה לפני בית הדין הרבני את אינטרס הקטינה בתורת שכזה - קרי: האם לא תבעה בשמה של הקטינה - ועל-כן לא נוכל לומר כי בית-הדין הרבני קנה סמכות ייחודית לדון בתביעת המזונות של הקטינה.

אנו מחליטים איפוא לקבל את

הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. תביעתה של המערערת תועבר לבית-המשפט לענייני משפחה אשר ידון בה לגופה.

המשיב ישלם למערערת הוצאותיה בערעור בסך 2,500 ש"ח.