רע"פ 800/06 אסמאעיל אכליל נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש כנגד המבקש לבית-משפט השלום בירושלים נטען, כי באחד מימיו של חודש ינואר 2003 הוא הסיע ברכבו ארבעה שוהים שלא כדין, אותם אסף ממחסום א-רם. נוכח כך, יוחסה לו עבירת הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

2.בתשובת המבקש לכתב-האישום שניתנה בעת שלא היה מיוצג בידי עורך-דין, נטען, כי הנוסעים שהסיע הציגו לו רישיונות מהם עלה כי הם שוהים בישראל כדין. בישיבה נדחית אליה התייצב המבקש עם סנגור, נשמעה תשובה נוספת לכתב האישום ובה נכללה הודאה בעובדות, אולם נטען כי אלו אינן מגלות עבירה. לגרסת המבקש, הוא ראה את הנוסעים עוברים את המחסום, ועל כן לא חשד כי מדובר במי שעושים זאת שלא כדין. בסופו של יום, הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו, ונגזרו לו 30 ימי מאסר וארבעה חודשים מאסר על-תנאי.

3.המבקש ערער כנגד הרשעתו לבית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר קבע כי היה מקום לשמוע ראיות לצורך הכרעה בשאלה אם התקיימו בעניינו של המבקש אחת ההגנות הקבועות בסעיפים 12א(ד)(1) ו-12א(ד)(2) לחוק הכניסה לישראל. משכך, בוטל פסק-הדין המרשיע, והתיק הוחזר לשמיעה מחדש בפני בית-משפט השלום.

4.בראשיתו של ההליך המחודש, הגיש המבקש תשובה נוספת לכתב-האישום, במסגרתה כפר בעובדות וטען כי בדק את המסמכים שהציגו לו מי שנטען כי היו שוהים בלתי חוקיים בישראל, ומצא אותם על פניהם תקינים. עוד טען המבקש, כי לא ניתן להרשיעו בהסעת ארבעה שוהים, הואיל וזהותם של שלושה מתוכם לא פורטה בכתב-האישום.

5.בית-משפט השלום קבע, כי המבקש אינו יכול ליהנות מן ההגנה הקבועה בסעיף 12א(ד)(1) לחוק, הואיל וגם אם ראה את השוהים הזרים עוברים את המחסום, הוא לא טרח לבדוק את מסמכיהם. אף הטענה לפיה לא חשד המבקש כי נוסעיו הם תושבים זרים שנכנסו לישראל שלא כדין, נדחתה. נקבע, כי גרסה זו של המבקש לפיה ראה את השוהים עוברים במחסום הינה גרסה כבושה שלא הוכחה כנדרש. עם זאת, קבע בית משפט השלום כי המשיבה לא הוכיחה את זהותם של שלושה מאלה שהסיע המבקש, וממילא לא הוכיחה כי שהותם בישראל הייתה שלא כדין. משכך, הורשע המבקש בעבירה של הסעת שוהה אחד בלבד, ועונשו הועמד על 21 ימי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר-הדין נותרו על כנם.

6.המבקש שב והביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. בערעורו טען, כי הגרסה לפיה ראה את התושב הזר שהסיע ברכבו עובר את המחסום אינה גרסה כבושה, והיא נטענה כבר בחקירתו במשטרה. הוא הוסיף וטען כי גרסתו זו לא נרשמה כראוי, הואיל וחרף היותו דובר ערבית, הוא נחקר בשפה העברית בה אינו שולט. דא עקא, כל אלה לא קנו אחיזה בלבו של בית משפט קמא, שדחה את הערעור תוך שהוא קובע כי מדובר בהרשעה שנסמכה על ממצאים שבעובדה, ולא הוכחה עילה לשנות מהם.

7.כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, בהתבסס על הנימוקים אשר שימשו אותו במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית, החורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש. הבקשה שבפני, אשר נוסחה בידי בא-כוח המבקש כערעור בזכות לכל דבר ועניין, אינה כזו באשר היא נסבה כולה סביב פרטי הרשעתו של המבקש, הרשעה אשר בבסיסה הכרעות שבעובדה ומהימנות. בהכרעות מסוג זה אין זו דרכו של בית משפט שלערעור להתערב, ומקל וחומר שאין סיבה לעשות זאת בפני ערכאת ערעור שנייה. כך או כך, עניינו של המבקש נבחן בדקדקנות בידי שתי ערכאות קמא, ובכך די.

אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.