רע"פ 8030/02 ציון ציון נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בבית-משפט השלום (לתעבורה) בירושלים בעבירות של קלות ראש, חוסר זהירות, סטייה מנתיב נסיעה ונסיעה משמאל לקו ההפרדה. על-פי עובדות כתב-האישום, כאשר נהג ברכבו, סטה המבקש שמאלה אל הנתיב הנגדי, תוך שהוא חוצה קו הפרדה לבן רצוף, והתנגש באוטובוס שנסע בנתיב הנגדי. בעקבות התאונה נפצעו המבקש וחמישה מנוסעי האוטובוס, וכלי הרכב ניזוקו קשות.

המבקש טען בבית-משפט השלום, כי אינו זוכר את רוב פרטי התאונה; וכי לא ניתן לשלול את האפשרות שרכבו הסתחרר שלא באשמתו, אלא עקב כך שכלי רכב אחר פגע בו מאחור וגרם להאצתו קדימה, לסחרור ולסטיית הרכב מן הנתיב. המבקש תמך טענה זו בחוות-דעת מומחה מטעמו. בית-משפט השלום דחה טענה זו, בקובעו כי חזקה היא שתאונת דרכים, הנגרמת כתוצאה מסטייה מנתיב, מצביעה על אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנאשם; כי על המבקש לשכנע בנכונות גרסתו לפי נטל מאזן ההסתברות החל בהליך אזרחי; כי המבקש לא עמד בנטל זה; וכי טענותיו של המבקש אף לא עומדות בנטל העלאת ספק סביר; ועל-כן הרשיע את המבקש והטיל עליו עונש של שבעה חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל ושלושה חודשי פסילה על-תנאי למשך שלוש שנים.

המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי בירושלים על הכרעת הדין. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי שגה בית-משפט השלום בסוברו שעל המבקש להוכיח את גרסתו בהתאם למאזן ההסתברות החל בהליך אזרחי; כי די שהמבקש היה מצביע על קיומו של ספק סביר בראיות התביעה; כי בנסיבות בהן אירעה התאונה, חלה החזקה העובדתית לפיה המבקש התרשל בנהיגה; כי הגם שלא ידוע במדויק מה אירע ומה היו הגורמים לסטיית רכבו של המבקש, הרי שחוות-הדעת שהציג המבקש מעלה חלופה תיאורטית בלבד, שאינה נתמכת כלל בחומר הראיות; וכי על-כן אין בה כדי לגבש את הספק הסביר הנטען. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקש אינו יכול "להעלות יריעת הגנה רחבה יותר מזו שהייתה מותרת לנאשם אחר בפלילים באותן הנסיבות, באופן שהוא יוכל להעלות גם נושאים תיאורטיים כלליים, שאין להם עיגון בחומר הראיות הישיר", רק בשל הטענה של אובדן זיכרון, שלא נתמכה בחוות-דעת רפואית, ושהמבקש אף סירב להחזיר הדיון לבית-משפט השלום לצורך הצגתה.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי, והוסיף, כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר הבחין בין נטל הראיה המוטל על נאשם לצורך יצירת ספק סביר, במקרה שבו מבסס הנאשם טענתו בדבר אובדן זיכרון בחוות-דעת מומחה – שאז רשאי המבקש להציג הגנה נרחבת – לבין נטל הראיה המוטל על נאשם שאינו מבסס טענתו זו.

יש לדחות את הבקשה, שכן אין היא מעלה שאלה משפטית המצדיקה דיון בעניינו של המבקש בגלגול שלישי. האבחנה, עליה הצביע המבקש בעניין נטל הראיה המוטל על הנאשם, לא הייתה דרושה לצורך הכרעת בית-המשפט המחוזי בעניינו של המבקש, אשר ביקש להעלות תרחישים דמיוניים לקרות התאונה, אשר אין להם כל עיגון בחומר הראיות שבתיק.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.