רע"פ 8030/09 מנשה גל נ. מדינת ישראל

1.

במהלך נסיעה ברחוב הרצל בבת-ים, איבד המבקש את השליטה ברכבו, סטה מנתיב הנסיעה, פגע בגדר וגרם לפגיעה בנוסעת שישבה ברכבו ולנזק למכונית חונה. שוטרים שהגיעו למקום מצאו כי עמידתו והליכתו של המבקש אינן יציבות, דיבורו היה איטי, וריח של אלכוהול נדף מפיו. הוא הודה בפני השוטרים כי שתה שלוש כוסות בירה (חצי ליטר האחת), ולאחר שהוכנס אל ניידת המשטרה החל להשתולל ולהתפרע. בדיקת נשיפה שנערכה למבקש במקום כשלה בשל נשיפות פסולות. בעקבות כך ביקשו השוטרים להפנות את המבקש לביצועה של בדיקת דם, אולם הוא סירב.

2.

בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו – נהיגה בקלות ראש, גרם חבלה של ממש ונהיגה בשכרות. בית-המשפט הדגיש את ההלכה הנוהגת, היינו, שעל שכרותו של נהג ניתן ללמוד לא רק מבדיקה מדעית, אלא גם מסימנים חיצוניים – וכאמור, כאלה היו למכביר בעניינו של המבקש. עונשו של המבקש נגזר אפוא לקנס בסך 1,000 ש"ח, פסילת רישיון לתקופה של שנתיים, פסילה על תנאי לחמישה חודשים וחמישה חודשי מאסר על תנאי.

3.

המבקש ערער על הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. לטענתו, בית-משפט השלום שגה כאשר ראה בסירובו לבצע בדיקת דם כראיה לשכרותו. עוד טען, כי קצין המשטרה שבדק אותו הטעה אותו כאשר הסביר לו שאינו חייב להסכים לביצועה של בדיקת דם, ולא ציין כי נכון לעת ההיא קבע הדין שסירוב כזה הוא עבירה בפני עצמה (ראו את ע"פ 1641/04 לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 785 (2004)). ברם, טענות אלה נדחו, הואיל וסירובו של המבקש לבצע בדיקת דם ממילא לא עמד לו לרועץ לצורך קביעת אחריותו הפלילית. הייתה זו התנהגותו של המבקש שהסגירה את שכרותו, ולא העובדה כי סירב לבצע בדיקה זו או אחרת.

4.

בבקשה שבפני, בה עותר המבקש להתיר לו להביא את עניינו בפני ערכאת ערעור שניה, נטען כי הראיות שעל בסיסן הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, הן ראיות נסיבתיות שלא היה בהן די לביסוס אחריותו בפלילים. המבקש סבור עוד, כי מאחר שהשוטר בזירה לא הסביר לו את משמעות סירובו לבצע בדיקת דם, נכון היה להניח לטובתו כי לו היה מסכים להיבדק, התוצאה היתה מראה כי אינו שיכור. ברם, טענות אלו – שנבחנו ונדחו על-ידי שתי ערכאות – אינן ממין הטענות להן יועדה הרשות לקיומו של ערער שני. זו נועדה ללבן סוגיות משפטיות בעלות צביון כללי, החורגות מעניינו הפרטני של המבקש. המבקש טען כי העובדה שבית-משפט קמא מצאה נכונה, היינו, שהשוטר לא הסביר לו את משמעות סירובו לבצע בדיקת דם, הביאה לידי כך ש"נמנעה ממנו האפשרות להמציא ראיה שיש בה כדי להפריך את האשמות נגדו". ברי הוא כי לטענה זו אין כל בסיס, שהרי השוטר לא מנע מהמבקש להיבדק, אדרבה, הוא הפציר בו לעשות כן, אולם המבקש, מטעמיו, נותר בסירובו ועל גבי הטופס שנרשם במקום פירט לכך נימוק סתום – "אני מסרב כי בדקו אותי ואני לא יודע מה התוצאה שיצאה להם, לכן אני מסרב לעשות בדיקת דם".

בנסיבות אלו דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.