רע"פ 8036/15 אברהם גבריאלוביץ נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (הנשיאה ד' ברלינר , סגן הנשיאה ג' קרא והשופטת א' נחליאלי-חיאט ) בע"פ 32790-06-15 מיום 19.10.2015, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ל' מרגולין-יחידי ) בת"פ 10795-04-13 מיום 3.5.2015 , בגדרו נגזרו על המבקש שמונה חודשי מאסר בפועל והפעלת עונש מאסר מותנה לתקופה של שמונה חודשים אשר ירוצו בחפיפה של שבעה חודשים, כך שסך הכול ירצה עונש מאסר בפועל למשך תשעה חודשים; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות מס מסוג עוון; קנס בסך 15,000 ש"ח; והתחייבות בסך 25,000 ש"ח כי יימנע במשך שנתיים מיום שחרורו מביצוע עבירות מסוג עוון.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום, בארבע עבירות של אי הגשת דין וחשבון (להלן: אי הגשת דו"ח ), לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן:

פקודת מס הכנסה או הפקודה ). על פי החלק הכללי שבכתב האישום, בתקופה הרלבנטית, המבקש היה מנהלה של הנאשמת 1 – חברת קולברפי ישראל (2006) בע"מ (להלן: החברה ). המבקש והחברה (להלן: השניים ) נדרשו להגיש דו"ח בצירוף מאזן על הכנסותיה של החברה, מאושרים בידי רואה חשבון, וזאת על פי סעיפים 117, 131 ו-132 לפקודת מס הכנסה. כתב האישום כולל ארבעה אישומים, אשר כל אחד מהם מתייחס לשנת מס נפרדת, בין השנים 2010-2007. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, במהלך שנים אלה השניים לא הגישו לפקיד השומה את הדוחות על ההכנסה, כאמור בחלק הכללי, וזאת מבלי שהייתה להם סיבה מספקת. בנוסף, על פי המתואר בכתב האישום, המבקש, בהיותו מנהל פעיל בחברה, ידע ולא נקט את כל האמצעים הסבירים למניעת העבירות המיוחסות לשניים.

1.

ביום 3.5.2015 גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש. תחילה התייחס בית המשפט לסוגיית הפעלת המאסר על תנאי שעמד נגד המבקש. בית המשפט עמד על כך ששניים מבין ארבעת האישומים נגד המבקש, אשר בוצעו בשנים 2008-2007, התרחשו בתוך תקופת המאסר המותנה, ועל כן מדובר במאסר על תנאי "חב הפעלה". בנוסף, בית המשפט דחה את עתירת המבקש לביטול חלק מהכרעת הדין המרשיעה, במטרה להימנע מהפעלת המאסר המותנה. נקבע, כי הימנעות מהרשעה מהווה חריג אשר אינו מתקיים במקרה שלפנינו, ויישקל רק באותם מקרים בהם אין הלימה בין חומרת המעשים לבין מידת הפגיעה של העונש בנאשם. בית משפט השלום בחן בהרחבה את השיקולים השונים להימנעות מהרשעה, וביניהם חומרת המעשים; השיטתיות בהן התבצעו; עברו הפלילי של המבקש; האינטרס הציבורי; הפגיעה הצפויה במבקש; ופסיקות קודמות בגדרן הוחלט לבטל את הרשעת הנאשם בחלק מהמיוחס לו. על סמך כל השיקולים הללו, בית המשפט דחה, כאמור, את עתירת המבקש לביטול חלקי או מלא של ההרשעה, וקבע כי יש מקום להפעלתו של המאסר המותנה אשר הועמד, כאמור, על תקופה של שמונה חודשים.

2.

לאחר מכן, קבע בית משפט השלום, כי יש לראות בכל אישום אירוע עצמאי ולקבוע לו מתחם ענישה נפרד, קרי ארבעה מתחמי עונש כמספר האישומים בהם הורשע המבקש. במסגרת קביעת מתחמי העונש ההולם, בחן בית משפט השלום את הפגיעה בערכים המוגנים, נסיבות ביצוע העבירה ומדיניות הענישה הנוהגת. בית המשפט עמד על הפגיעה במספר ערכים מוגנים ובהם, שיבוש שיטת הגבייה; מניעת פיקוח של רשויות המס; גזילת כספים מהקופה הציבורית; ופגיעה באינטרסים ציבוריים-חברתיים של דיווח מלא לצורך גביית מס אפקטיבית ושוויונית. בית המשפט ציין לחומרה מספר נסיבות הקשורות לביצוע העבירה, וביניהן העובדה כי מדובר בעבירות שיטתיות אשר התבצעו לכל אורך שנות קיומה של החברה; העובדה כי המבקש היה מנוסה בניהול חברות והיה בקיא בדרישות הדין בנוגע לחובת הדיווח על הכנסות החברה; והעובדה שהעבירות בוצעו בסמוך להרשעתו של המבקש בעבירות דומות, כאשר תלוי ועומד בעניינו מאסר מותנה ממושך. לאחר בחינת מדיניות הענישה הנהוגה בית משפט השלום קבע, כי מתחם העונש הראוי נע בין שלושה לשמונה חודשי מאסר לכל אחת מארבע העבירות. בנוסף, נקבע כי מתחם הקנס לכל עבירה נע בין 5,000 ש"ח ל-15,000 ש"ח.

3.

בבואו לקבוע את עונשו של המבקש בתוך המתחם, התייחס בית משפט השלום למספר נסיבות מקלות וביניהן, הודייתו אשר חסכה זמן שיפוטי; הבעת חרטה מצדו; הסרת מחדליו, אף שנעשתה באיחור ניכר; נסיבותיו האישיות ובפרט מצבו הכלכלי ומצבו הרפואי של בנו; הנזק שייגרם לו כתוצאה ממאסרו; ופעילותו הציבורית הענפה ותרומתו למדינה. לחומרה, שקל בית משפט השלום את עברו הפלילי הרלבנטי של המבקש, אשר הורשע בעבר בעבירות דומות, ואת הצורך להשית עליו עונש אשר יוביל להרתעתו. בנוסף, נקבע כי אין מקום לסטייה ממתחם הענישה משיקולי שיקום, אף לא בשל העובדה שהמבקש חזר למעגל העבודה. על כן, נגזר עונשו של המבקש כאמור בפסקה 1 לעיל.

4.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו, וקבע כי בית משפט השלום שקל בכובד ראש את כלל הנסיבות הקשורות ושאינן קשורות בביצוע העבירה, ואין מקום להתערב בגזר דינו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש להגיש ראיה אשר מצביעה, לטענתו, על כך שאת הדו"ח על שנת המס 2008 היה ניתן להגיש עד נובמבר 2009, ולכן, רק אחת מבין ארבע העבירות בהן הורשע התרחשה במהלך תקופת התנאי. טענה זו נדחתה הן משום שמדובר בטענה עובדתית שעלתה רק במהלך הדיון בערכאת הערעור, והן לנוכח הבירור העובדתי שערך בית המשפט המחוזי, למעלה מן הצורך. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע, כי האפשרות שלא להרשיע את המבקש כדי להימנע מהצורך בהפעלת המאסר על תנאי היא פיקציה חריגה במיוחד, ואין לה מקום בנסיבות המקרה שלפנינו. לבסוף, בית המשפט המחוזי פסק, כי מאחר שלמבקש ישנה הרשעה קודמת באותן עבירות ממש, אין מקום להאריך בעניינו את תקופת המאסר על תנאי ובכך להימנע מהטלת עונש מאסר בתיק הנוכחי.

הבקשה למתן רשות הערעור

5.

המבקש טוען כי בעניינו ישנם היבטים עקרוניים החורגים מעבר לעניינו האישי ומצדיקים מתן רשות ערעור. לעמדתו, בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא התיר הגשתה של ראייה אשר הייתה עשויה להצביע על כך שאי הגשת הדו"ח של שנת המס 2008 התרחשה לאחר סיומה של תקופת המאסר על תנאי, אשר עמדה נגדו. בנוסף, לשיטת המבקש, עניינו מעורר גם סוגיה עקרונית הנוגעת לאפשרות להאריך את תקופת התנאי במקום להפעיל את המאסר המותנה, כפי שיפורט להלן. כמו כן, המבקש גורס כי היה מקום לבטל את הרשעתו או למצער להפחית בעונשו, וזאת לנוכח מדיניות הענישה הנוהגת, ובשל תרומתו הרבה לחברה; קשייו הכלכליים והמשפחתיים; והעובדה כי הסיר את כל מחדליו.

דיון והכרעה

6.

עיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, ואני סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני , אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה )) או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09

אוחיון נ' מדינת ישראל

(22.4.2010)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה . מעיון בבקשה עולה, כי מכלול טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, אינן מעלות כל סוגיה כללית או שיקולי צדק מיוחדים ומהוות חזרה על הטענות שהעלה הן בבית משפט השלום והן במסגרת ערעורו לבית המשפט המחוזי.

7.

הטיעונים בבקשה מתמקדים רובם ככולם בגזר דינו של המבקש. הלכה היא כי טענות לעניין חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 2275/15 אברמוב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (5.5.2015); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997)). סבורני כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים, וזאת בפרט לנוכח כך ששתי הערכאות הקודמות התייחסו בהרחבה וביסודיות למכלול השיקולים בקביעת עונשו של המבקש והגיעו למסקנה זהה.

8.

המבקש טען כי בענייננו מתקיימת שאלה משפטית עקרונית, שכן בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו להגיש ראיות חדשות, אשר היו עשויות להוכיח, לעמדתו, כי אחת מבין שתי העבירות שביצע במהלך תקופת המאסר על תנאי, התרחשה למעשה לאחר חלוף תקופת התנאי. דינה של טענה זו להידחות. טענה זו עוסקת כל כולה בעניינו הפרטי של המבקש, ואין כל אחיזה במציאות לניסיונו לשוות לה כסות של שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית. ודוק: טענה זו עניינה בממצא עובדתי. לא אחת עמדתי על כך כי טענות הקשורות בממצאי עובדה ומהימנות אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 7029/15 צאנורי נ' מדינת ישראל (24.11.2015); רע"פ 4005/14 חיון נ' מדינת ישראל (26.8.2014)).

9.

אינני מקבל גם את טענתו של המבקש כי עניינו מעורר סוגיה עקרונית הנוגעת לאפשרות הארכת תקופת התנאי. המבקש ניסה להיאחז בסעיף 85 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ), המהווה חריג לסעיף 56(ב) לחוק, ומאפשר להאריך את תקופת התנאי, ולהימנע מהפעלת המאסר המותנה, גם כאשר התבצעה יותר מעבירה אחת במהלך תקופת התנאי, במקרים שבהם המורשע הוא "אדם העובר טיפול למשתמשים בסמים". לטענת המבקש, מתעוררת בעניינו סוגיה עקרונית – האם סעיף 85 לחוק יכול לחול גם על מי שאינו עובר טיפול למשתמשים בסמים. ראשית, טענה זו כלל אינה רלבנטית בעניינו של המבקש שכן הושת עליו עונש מאסר בגין העבירה שהפעילה את המאסר על תנאי, משכך הוא כלל איננו משתייך לקבוצת המקרים אשר ניתן לשקול בעניינם את הארכת תקופת התנאי (וראו: סעיף 65(א) לחוק העונשין). שנית, אפילו אם נניח שהטענה רלבנטית לעניינו של המבקש, הרי שהיא חסרת כל אחיזה בדין ואינה עולה אפילו בדוחק מלשון סעיף 85 לחוק, אשר עוסק במפורש אך ורק באדם העובר "טיפול למשתמשים בסמים".

10.

למעלה מן הצורך, גם לגופם של דברים לא מצאתי כי יש דבר בטענות המבקש. לא ראיתי מקום לבטל את הרשעתו כדי להימנע מהצורך בהפעלת המאסר על תנאי. מבלי להביע עמדה ביחס לשימוש בפיקציה משפטית זו, סבורני כי מכלול הנסיבות במקרה שלפניי איננו מצדיק הליכה באפיק חריג ונדיר זה. ראוי כי פתרון זה יהיה שמור, אם בכלל, לאותם מקרים בעלי נסיבות ייחודיות שבהן אין זה מוצדק להפעיל את המאסר המותנה העומד נגד המורשע. בענייננו, המבקש שב וביצע תוך זמן קצר בדיוק את אותן עבירות בגינן נגזר עליו עונש המאסר על תנאי – אי הגשת דו"חות. התנהגות זו מלמדת על היעדר מורא מפני החוק ומחייבת את הפעלתו של עונש המאסר על תנאי. בית משפט השלום כבר הלך כברת דרך ארוכה לקראת המבקש כאשר קבע, כי רוב רובו של המאסר בפועל שהוטל בתיק זה ירוצה בחופף למאסר על תנאי שהופעל, ואינני מוצא מקום להקלה נוספת. אשר על כן, אין בידי לקבל את בקשת רשות הערעור.

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי מאסרו בהתאם לאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 19.10.2015.