רע"פ 8047/05 שלמה ממנה נ. מדינת ישראל

ביום 3.5.01 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית-משפט השלום בבאר-שבע, המייחס לו עבירת הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) ועבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 19.10.99 הוציא בית-המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע, צו הגנה כנגד המבקש, על-פיו נאסר עליו להיכנס לביתה של גרושתו, הגברת ממנה בת-שבע (להלן: גרושתו) ולהימצא במרחק של 150 מטר ממנו (להלן: צו ההגנה). על-פי כתב האישום, ביום 31.3.00, בסמוך לשעה 12:00 בצהריים, הפר המבקש את צו ההגנה בכך שנכנס לדירתה של גרושתו. בנוסף, באותו מועד ומעמד קילל אותה המבקש ואף איים עליה, כי יהרוג אותה.

ביום 30.6.03 הרשיע בית-משפט השלום בבאר-שבע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו ביום 25.11.04 עונש מאסר מותנה של 6 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות איומים ו/או אלימות מכל סוג שהוא וכן עונש מאסר מותנה של 4 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיף 287 לחוק. בנוסף הוטל עליו קנס בסך של 1,000 ש"ח או 7 ימי מאסר תמורתו.

על פסק-הדין הנ"ל ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

ביום 12.7.05 דחה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע את ערעורו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

בגדר הבקשה, שב המבקש על טענותיו כפי שהועלו בפני הערכאות הקודמות וטוען, בין היתר, כי שגה בית-משפט השלום כאשר התעקש לסיים את התיק בהסדר טיעון. עוד טוען המבקש, כי כאשר סירב להסכים להסדר טיעון, הוביל הדבר ליחס עוין מצד בית-המשפט כלפיו. לטענתו, יש להתחשב בבעייתיות שבעדות בנו אדי (להלן: אדי), שניתנה בשתי גרסאות שונות בנוגע לעניין השעה, משום שהתובע סירב להראות לאדי את עדותו במשטרה בהתאם לבקשתו. לטענת המבקש, על-פי עדות זו - הורשע. בנוסף, טוען המבקש, כי הגיש מסמכים רפואיים, מהם התעלם בית-המשפט, אשר מוכיחים, כי לא יכול היה פיזית להגיע לבית גרושתו כפי שטענה.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בהכרעות הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את הבקשה. לטענתה, אין לערוך דיון שלישי במקרה, משום שעיקר טענותיו של המבקש מתמקדות בטענות עובדתיות כגון העדויות שנמסרו בעניינו, אשר תחומות בגדר המקרה הספציפי ואין בהן כל שאלה משפטית ייחודית אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בתיק. בנוסף, לטענת המשיבה, עיון בפרוטוקולים מלמד, כי בית-המשפט נעתר לבקשתו של המבקש וסטה מסדרי הדין הנהוגים בכך שהעיד עד הגנה מטעם המבקש, בטרם נסתיימה פרשת התביעה ולפיכך, טענות המבקש בנוגע ליחס עוין הינן משוללות כל בסיס, כפי שגם קבע בית-המשפט המחוזי. כמו-כן, לעניין עדותו של אדי, טוענת המשיבה, כי בירור שנעשה עם התובע העלה, כי לא היו דברים מעולם וכי אדי הוזמן כעד מטעם המבקש ולפיכך לא יצר עימו התובע קשר בטרם העיד בבית-המשפט. עוד טוענת המשיבה, כי עדותו של אדי, אשר ניתנה במשטרה, הוצגה בפניו באולם, תחת פיקוח בית-המשפט, לאחר שזה נשאל בפעם השנייה, בעת העידו באולם, על השעה בה אירעו הדברים והצהיר, כי איננו זוכר את השעה המדויקת.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, זאת בהסתמך על החומרים השונים אשר הוצגו בפניהם ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לבעלי-הדין. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, על אף שהמבקש ניסה להצביע על עילה שכזו, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. עיון בבקשת רשות הערעור ובהכרעות הערכאות הקודמות מעלה, כי עיקר טענותיו של המבקש מכוונות לממצאים עובדתיים. ממצאים אלו, נקבעו על-ידי בית-משפט השלום, לאחר שזה בחן בקפידה את הראיות השונות ואת העדויות אשר נמסרו בפניו. בממצאים אלו, ככלל, כידוע, לא מתערבת ערכאת הערעור למעט במקרים חריגים. נראה, כי מקרהו של המבקש ונסיבותיו, אינם נמנים עליהם.

כמו-כן, יוער, כי העונש אשר הוטל על המבקש, איננו חמור במיוחד ביחס לנסיבות המקרה וכי למבקש עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, היזק לרכוש במזיד, עבירות של איומים וכן עבירות של תקיפה, כאשר הרשעתו האחרונה היא משנת 2001. כמו-כן, למבקש רישומים קודמים בעבירות של איומים ללא הרשעה ובמספר עבירות של תקיפה ללא הרשעה וכן הרשעה בעבירה של נהיגה בקלות ראש.

בנוסף, מתסקיר שירות המבחן שניתן בעניינו של המבקש עולה, כי המבקש מתקשה בקבלת אחריות על העבירות שביצע ונוטה להפחית מחשיבות עבירת האיומים וכן להפיל את האחריות על גרושתו. לפיכך, קבע שירות המבחן, כי אין הוא מעריך, כי קיים בסיס עליו ניתן להשתית קשר טיפולי עם המבקש ולא ניתנה כל המלצה טיפולית בעניינו. שירות המבחן אף המליץ לגזור על המבקש מאסר מותנה וקנס ובהתאם להמלצה זו אכן פסק בית-משפט השלום.

ל פיכך, לא מצאתי כל מקום להתערב בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי .

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית .