רע"פ 8051/06 ג'מאל מחאמיד נ. מדינת ישראל

1.על-פי עובדות כתב האישום בהן הודה המבקש, פגש הוא בתחנה המרכזית בתל-אביב אדם הסובל מפיגור שכלי (להלן: "המתלונן") וקיים עמו יחסי מין מספר פעמים. לאחר מכן, בשלוש הזדמנויות שונות הגיע המבקש לביתו של המתלונן, ונטל משם רכוש אשר כלל מערכת סטריאו, מכשיר וידאו וטלוויזיה, תוך שהוא מאיים על המתלונן באולרו. נוכח הודאתו זו, הרשיע בית-משפט השלום בתל-אביב את המבקש בעבירות של סחיטה באיומים, עושק ואיומים לפי סעיפים 428 רישא, 431 (1) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה הושתו על המבקש 12 חודשי מאסר, ומאסר על תנאי לתקופה זהה. כמו כן, הוטל על המבקש קנס כספי והוא חויב בפיצוי המתלונן.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. ערעורו נדחה תוך שבית-המשפט מביא מדברי בית משפט השלום: "העבירות אותן ביצע המערער נגועות בחומרה כיוון שנעשה שימוש ציני בוטה של אדם כשיר שכלית לחמוס שלא כדין אדם רפה שכל שלא מסוגל להגן על זכויותיו. הנסיבות מצביעות על גסות נפש וציניות רבה ואין הדעת סובלת התנכלות כזו לאדם מאוכלוסיה חלשה. אין לעבור בסלחנות על מעשים הנעשים כלפי אנשים כאלה" (עמ' 1 לפסק-הדין). בית-משפט קמא הוסיף, כי יש להביא בחשבון גם את העובדה שלמבקש הרשעות קודמות והוא אף נשא במאסר בן 30 חודשים.

3.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את השגותיו כנגד חומרת העונש בפני ערכאה שלישית. לטענתו, העונש שהוטל עליו חמור וחורג ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בהן הודה. עוד טוען הוא, כי העונש אינו מביא בחשבון את אפשרות שיקומו, אשר לגרסתו הינה סוגיה בעלת השלכה ציבורית כללית. לדידו, נגרם לו עוול בשל כך שלא היה מיוצג במהלך הדיון בבית-משפט השלום וגם בכך יש, להשקפתו, כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

4.דין הבקשה להידחות, שכן הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים חריגים המעלים סוגיה משפטית כללית (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה שבפני אינה מעלה שאלה מסוג זה, באשר היא עוסקת בהכרעה בעניינו המסוים של המבקש, ובו בלבד .

כידוע, על דרך הכלל, מידת העונש אינה מקימה עילה למתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1)646;

רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 24.3.97 ) , ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, אינני סבור כי עניינו של המבקש נמנה עמם . מעבר לדרוש אוסיף , כי העבירה אותה ביצע המבקש היא חמורה, ועל חומרה זו היה צורך להגיב בענישה מרתיעה.

באשר לטענה בדבר העדר ייצוג בשלב ההוכחות. העבירות בהן הורשע המבקש אינן מקימות חובת ייצוג על ידי סנגור (ראו סעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). חרף זאת, מונה למבקש סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, ברם ביום 22.1.2004 הוא עתר לשחרר אותו מתוך כוונה לשכור סנגור באופן פרטי. אכן, בית המשפט לא דחה את הדיון, אולם הוא נהג כך הואיל ולרשות המבקש עמדו עד לאותו יום חודשים אחדים כדי להסדיר את שאלת ייצוגו, אך הוא בחר שלא לעשות כן. על כל אלה אוסיף, כי נחה דעתי שעניינו של המבקש, בין שהיה מיוצג ובין שלא, נבחן בקפידה בידי ערכאות קמא.

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי הוכחה עילה ליתן רשות לערער, ועל כן הבקשה נדחית, וכמוה גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש .