רע"פ 8058/12 חוסין אבו לבן נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט בן-יוסף) מיום 18.10.12 בתיק עפ"ת 55499-09-12, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב (סגן הנשיאה השופט ויטלסון) מיום 2.9.12 בתיק פ"ל 1374-07. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירות של נהיגה בקלות ראש, נהיגה בשכרות, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח ואי-ציות לאות שוטר במדים; והשית עליו עונש של 9 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי למשך 3 שנים ופסילת רישיון למשך 4 שנים. הבקשה הנוכחית עוסקת בסעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. קרי חובת התביעה להודיע על כוונתה לעתור לעונש מאסר בפועל.

רקע והליכים

ב.

הנה בתמצית העובדות הנדרשות לענייננו. כנגד המבקש הוגש (ביום 30.8.07) כתב אישום

המייחס לו את העבירות המצוינות מעלה. לפי כתב האישום, נהג המבקש ברכבו לפנות בוקר יום 21.7.07 בחולון ביחד עם אחר; באחד הצמתים בעיר, נתבקש לעצור לבדיקה על ידי שוטר שעמד בצד הדרך; המבקש לא ציית להוראת השוטר, האיץ את מהירות נסיעתו בסמוך לשוטר (כך שהלה נאלץ לקפוץ הצידה כדי להתחמק מן הפגיעה הצפויה) ונמלט מהמקום. מאוחר יותר, בעקבות מרדף רכוב ורגלי שנערך בעקבותיו, לרבות פריסת מחסום דוקרנים - נתפס המבקש כשהוא מצוי תחת השפעת משקאות משכרים. בבדיקת דגימת אויר נשוף נמצאו בדמו של המבקש 533 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר נשוף.

ג.

יצוין בקצירת האומר, כי תחילה הורשע המבקש בהיעדרו (בנוכחות בא כוחו, ביום 5.11.10), והוטל עליו קנס בסך 20,000 ₪ ופסילת רישיון. פסק הדין בוטל (ביום 25.5.10), המבקש זומן והתיק נקבע לדיון. בדיון במעמד הצדדים ביום 6.4.11, לאחר שמיעת עד התביעה המרכזי, הודיע בא כוחו של המבקש כי "בעקבות הערת ביהמ"ש, אני מודה בשלב זה בעובדות כתב האישום, אבקש לדחות לטיעונים לעונש".

ד.

במסגרת פרשת גזר הדין (2.9.12) הודיעה המשיבה, כי נוכח חומרת המעשים המיוחסים למבקש ועברו הפלילי המכביד היא מבקשת מבית המשפט להטיל עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה ארוכה, פסילה על תנאי וקנס. בא כוחו של המבקש טען, כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות, בהודייתו בעבירות ובנסיונו להשתקם מאז האירוע. עוד נטען, כי המשיבה לא הודיעה כנדרש לפי סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי על כוונתה לעתור למאסר בפועל בהזדמנות הראשונה. טענה זו היא העומדת במרכז הבקשה הנוכחית, ומכאן ואילך יתמקד הדיון בה.

ה.

בית המשפט לתעבורה השית על המבקש את העונשים המצוינים מעלה, תוך שהוא מדגיש את חומרת העבירות, את עברו הפלילי של המבקש - מחד גיסא; ומאידך גיסא שוקללו במסגרת גזר הדין חלוף הזמן וגילו הצעיר של המבקש בעת האירוע.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ו.

בית המשפט המחוזי דחה (ביום 18.10.12) את ערעור המבקש והטעים, כי בנסיבות המקרה מדובר בעונש קל, שיתכן שאף יכול היה להוות עילה לערעור מצד המשיבה. בית המשפט המחוזי ציין כי מדובר במקרה חמור ביותר: "אינני ידוע את שיקולי התביעה, אינני מכיר במקרה זה מדוע נידון המערער רק בבית המשפט לתעבורה בעבירות שבהן נידון, אך בסופו של יום, כך הועמד לדין, ולכן נידון לעונש קל מאוד למעשיו, של תשעה חודשי מאסר בפועל". בית המשפט המחוזי התייחס בדבריו לאפשרות כי מעשיו של המבקש מגלמים עבירות חמורות בהרבה לפי חוק העונשין; עוד הוטעם, כי למבקש עבר פלילי מכביד הן בפלילים והן בתעבורה.

ז.

ביחס לטענת בא כוחו של המבקש בדבר סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי קבע בית המשפט המחוזי כי

"בנסיבות אפוא, לא היה צורך להודיע את ההודעה, וממילא סעיף 15א(א)(1)(ב) לחסד"פ קובע, שרשאי לתובע לעשות את זה במועד מאוחר יותר בהזדמנות הראשונה. העיקר כמובן שהנאשם אכן היה מיוצג במקרה זה..."

הבקשה

ח.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי (7.11.12), והיא תחומה לשאלה המשפטית: "האם עתירתו של תובע לעונש מאסר בפועל בשלב הטיעונים לעונש, עולה בקנה אחד עם סעיף 15א(א)(1) או סעיף 15א(ב)... והאם זו מגשימה את תכליתם של אלו?" והאם היא "פוגעת בזכותו של נאשם להליך הוגן" בהמשך לכך נטען, כי יש לראות בעתירת המדינה והמאסר בפועל בשלב מאוחר של המשפט כבקשה לתיקון כתב האישום לפי סעיף 92 לחוק סדר הדין הפלילי, ולהכפיפה לפרוצדורה המתאימה לכך. הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר בפועל, שנקבע ל-18.11.12.

הכרעה

ט.

לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. לא מצאתי מקום להתערב בפסק הדין לגופו חרף השאלה שובת הלב, לכאורה, שהעלה המבקש. סבורני, כי הלכה למעשה אין קושי ממשי בפרשנות סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי. לנוחות הדיון נזכיר כי סעיף 15א קובע כלהלן:

"(א)

(1) סבר תובע כי קיימת אפשרות שיבקש מבית המשפט להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע, יודיע על כך התובע לבית המשפט במועד הגשת כתב האישום או במועד אחר לפני תחילת המשפט.

(2) מסר התובע לבית משפט הודעה כאמור בפסקה (1) יודיע על כך בית המשפט לנאשם ולסניגוריה הציבורית.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א)(1), לא מסר התובע הודעה כאמור באותו סעיף קטן לפני תחילת המשפט, וסבר התובע, לאחר תחילת המשפט, כי נתגלו נסיבות חדשות או נמצאו טעמים אחרים המצדיקים, לדעתו, לבקש מבית המשפט להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל, יודיע על כך התובע לבית המשפט ולנאשם בהזדמנות הראשונה".

תכליתה של החובה הקבועה בסעיף היא בראש וראשונה להבטיח את זכותו של נאשם לייצוג. תכלית זו נלמדת מן האיסור העקרוני הקבוע בסעיף 15ב, שלפיו "לא יטיל בית משפט עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג", ומסעיף 15א(ג) הקובע כי "מסר התובע הודעה לפי הוראות סעיף זה, ימונה לנאשם שאינו מיוצג, סניגור". כלומר, הדברים מתנקזים לשאלת הייצוג. ונזכיר כבר כאן, כי בענייננו היה המבקש מיוצג כדבעי לאורך כל הדרך.

י.

על תכלית זו – להבטיח ייצוג – ניתן ללמוד גם מהצעת החוק לתיקון חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 46)(איסור הטלת עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג), התשס"ו-2005, המציינת מפורשות כי:

"הצעת החוק.. המתפרסת בזה, באה לקבוע כי בית משפט לא יטיל עונש של מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג, אלא אם כן הודיע הנאשם שברצונו שלא להיות מיוצג על ידי סניגור.. סעיף 15 לחוק נותן ביטוי לחשיבותה של זכות הייצוג בהליכים פליליים כזכות יסודית ומרכזית אשר עליה עמד בית המשפט העליון.. התיקון המוצע בזה לחוק מבקש לתת ביטוי נוסף לחשיבותה של זכות הייצוג בהליכים פליליים מקום שבו קיימת אפשרות כי יוטל על נאשם עונש של מאסר בפועל, אם יורשע".

י"א.

עינינו הרואות, כי המצב ממנו חשש המחוקק הוא מצב של העדר ייצוג , הפוגע באפשרות הנאשם להתגונן בפני האישומים שכנגדו; זאת כחלק אינהרנטי מן הזכות להליך הוגן. הקמתה של הסניגוריה הציבורית בחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995, העלתה באופן מרשים את רף הייצוג, וזכורני כי בימי כהונתי כיועץ משפטי לממשלה, עוד בטרם חקיקתו של סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי, הוצאו הנחיות לעניין ייצוג במקרים של כוונת מאסר בפועל. נקודת המוצא היא שלא יוטל עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג; לשם כך נקבעה חובתה של התביעה להודיע בהזדמנות הראשונה על כוונה לעתור לעונש מאסר. כך מובטח הציווי הקבוע בסעיף 15ב'; שאחרת כאמור, ינוהל ההליך ללא ייצוג, מה שאינו ראוי, ובמישור המעשי גם יתברר לקראת סופו כי לא ניתן להטיל עונש מאסר בפועל. זה היה המצב בע"פ (מחוזי-חיפה) 2646/07 זרייק נימר נ' מדינת ישראל (מיום 30.12.07), אליו הפנה המבקש; שם לא מונה סניגור ולא היה איפוא ייצוג כל עיקר, מה שאין כן בענייננו. לפיכך אין אותו פסק דין יכול לסייע בידי המבקש (ראו גם יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים

(תשס"ט), חלק שני, עמ' 1089). כאמור, בנידון דידן יוצג המבקש מתחילת ההליך ועד סופו, וייצוג זה הביא, בין היתר, לביטול פסק הדין הראשון שניתן בעניינו. בנסיבות המקרה לא מצאתי כי התקיים פגם בניהול ההליך, או - כנדרש לשם רשות ערעור – כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק התערבות ודיון שיפוטי נוסף. כפי שגם צוין בפי בית המשפט המחוזי, המקרה חורג במהותו ובחומרתו מעבירות הקבועות בפקודת התעבורה, והמבקש "נהנה" במובן זה מהרשעה מקלה ומענישה מקלה.

י"ב.

ועוד, כפי שציין בית המשפט המחוזי, המחוקק דם איפשר לבית המשפט במקרים המתאימים לקבל הודעה מאוחרת לעניין הכוונה לעתור למאסר, לפי סעיף 15א(ב). אין זה המקום לקבוע גדרים לחריג זה, אך אטעים כי אין התביעה צריכה לעשות את החריג לכלל, והמדינה צריכה כשגרה להודיע על כוונה לעתור למאסר בפועל בהקדם האפשרי. אך בנידון דידן יוצג המבקש, לסניגורו היו הכלים לבוא בדברים עם התביעה, ויהא זה תמוה אם עתירת המשיבה למאסר בפועל היכתה בו כרעם ביום בהיר; בא כוחו של המבקש, כדרכו של ניהול משפט, בודאי ניהל שיג ושיח כזה או אחר עם נציגי המשיבה, ומכל מקום יכול היה לעשות כן, וכפי שגם נראה מפרוטוקולי הטיעונים לעונש ידע לטעון גם לגופו של עניין ומעבר לסוגיה המשפטית העקרונית. לפיכך אף מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי היה מקום במקרה הנוכחי לאשר הודעה מאוחרת מטעם המשיבה.

י"ג.

יתכן שניתן - כפי שציין הסניגור המלומד במסגרת הבקשה - להעלות על הדעת מקרים בהם נוכח הודעה מאוחרת ומפתיעה מצד התביעה בדבר כוונה לעתור למאסר בפועל, נפגע באופן ממשי ניהול ההליך על ידי הסניגור חרף הייצוג. במציאות, יש להניח כי מקרים כאלה לא יהיו שכיחים, אך ככל שיתעוררו, עלולה להתעורר השאלה אם ההודעה המאוחרת והמפתיעה פגעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן (ויתכן שהפתרון לכך מצוי דווקא במסגרת בקשה לחזרה מהודיה, ולאו דווקא בתיקון כתב האישום). בהנחה של הגינות מקצועית מצד התביעה וייצוג מקצועי מצד ההגנה, חזקה כי מקרים כאלה יהיו נדירים. מכל מקום, ברי כי אין זה המקרה שבפנינו . בא כוחו של המבקש בחר תחילה לנהל הליך הוכחות, ומשהבין לאן נוטה רוחו של בית המשפט בחר - אל נכון - להמליץ למבקש על הודיה באשמה. בחירה זו לא נבעה ככל שניתן ללמוד, מן העונש הצפוי דווקא. מעבר לכך, בנסיבות המקרה קשה להלום קיומו של אינטרס הסתמכות לגיטימי וסביר שהתביעה לא תעתור לעונש מאסר בפועל. חומרת המקרה חייבה ענישה ממשית; ושוב חובת הייצוג לא נועדה להורות לסניגור כיצד לתכנן את ניהול ההליך, אלא לוודא כי נאשם העומד בפני אפשרות מאסר בפועל יזכה לייצוג, וכך יאה. במקרה הנוכחי נתמלאה כדבעי כוונת המחוקק.

י"ד.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה, ומתייתרת בזאת גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 18.10.12.