רע"פ 8059/06 פלוני נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בצפת (ת.פ 1883/04) בגין עבירה של הטרדה מינית, לפי סעיף 5(א) בצירוף סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 23.7.04 בסמוך לשעה 22:00 הסיע המבקש את ח.ש. (להלן: המתלוננת), שהיתה באותה העת קטינה שטרם מלאו לה 12 שנים ברכבו ובמהלך הנסיעה הציע לה הצעות חוזרות בעלות אופי מיני. המתלוננת הראתה למבקש, כי אינה מעוניינת בהצעותיו המיניות.

בית-משפט השלום בצפת (כבוד סגן הנשיא ש' סרחאן) הרשיע את המבקש וגזר עליו, ביום 4.4.06, עונש של קנס בסך 1,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו, חמישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה בה יורשע וכן פיצוי למתלוננת בסך של 5,000 ש"ח. בהכרעת-דינו, קבע בית-המשפט, כי הוא נותן אמון מלא בעדותה של המתלוננת, אשר לא נסתרה על-ידי המבקש שבחר שלא להעיד ושלא להביא ראיות מטעמו. בנוסף, בחן בית-המשפט האם לאור הממצאים העובדתיים מתמלאים יסודותיה של עבירת ההטרדה המינית כפי שהיא מוגדרת בחוק והגיע למסקנה, כי השיחה בין המבקש למתלוננת אכן מהווה הטרדה מינית. בית-המשפט התייחס לכך שהחוק אינו מחייב כי ההצעות החוזרות והנשנות יעשו במספר אירועים שונים וכי חוסר ההסכמה הנדרש לפי החוק יכול להתבטא גם בדרך של התנהגות פאסיבית.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום, הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בנצרת.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' כהן והשופטים ה' ח'טיב וא' הלמן) דחה את הערעור. בית-המשפט המחוזי לא קיבל את טענות בא-כוח המבקש בנוגע לקביעות העובדתיות ובנוגע לאמון שנתן בית-משפט השלום בגרסת המתלוננת. כמו-כן קבע בית-המשפט, כי הימנעותו של המבקש מלהעיד אכן מהווה חיזוק לראיות התביעה, כפי שנקבע בבית-משפט השלום. במישור המשפטי, קבע בית-המשפט שמעשיו של המבקש נכללים בגדרה של הגדרת עבירת ההטרדה המינית בחוק, הנבחנת לפי טיבו של המעשה, ההקשר בו בוצע ומכלול נסיבות העניין. בית-המשפט המחוזי התייחס לעונש שנגזר על המבקש וציין, כי היה מקום להחמיר עמו, אך בהיעדר ערעור מטעם המדינה אין הוא מתערב בחומרת העונש אלא רק מגנה את מעשיו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור אשר בפניי, במסגרתה חוזר בא-כוח המבקש על הטענות אותן העלה בפני בית-המשפט קמא, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. בין היתר, טוען בא-כוח המבקש, כי על בית-המשפט לקבוע את הגדרת יסודות עבירת ההטרדה המינית וכי על-מנת שתתקיים הטרדה מינית יש צורך ביותר מהצעה אחת וכן ברצון להטריד מינית.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. לגופו של עניין, טוען בא-כוח המשיבה, כי מעשיו של המבקש אינם נמצאים על הגבול בין מעשה מותר לאסור, כפי שהוא טוען וכי לא ניתן לראות בהצעתו למתלוננת כי יראה לה את אביר מינו כ"שיחת חולין" אשר גלשה לשיחה בעלת תוכן מיני. כמו-כן, סומך בא-כוח המדינה את ידיו על קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ולא הצביע על עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור

(הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין. עיקר טענותיו של בא-כוח המבקש מופנות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות. כידוע, הלכה היא, כי בית-משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234). דברים אלו נכונים במיוחד, כאשר מדובר בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותה של קורבן עבירת מין (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 419 ) .

המקרה שבפנינו אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. בית-משפט השלום קבע כי עדותה של המתלוננת מהימנה בעיניו ומצא לה חיזוק בראיות נוספות וכן בעובדה, כי המבקש העדיף שלא להעיד להגנתו במשפט או להביא ראיות מטעמו. טענותיו של בא-כוח המבקש לעניין הסתירות הקיימות בעדותה של המתלוננות נידונו ונדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי ואיני מוצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות בעניין זה.

במישור המשפטי, טוען בא-כוח המבקש, כי מקרה זה מעלה שאלות בנוגע להגדרת המונח "הטרדה מינית". לעניין זה נדרש בית-משפט זה בעבר בעש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' זוהר בן אשר , פ"ד נב(1) 650 (להלן: פרשת בן אשר). בפרשת בן אשר נקבע, כי הטרדה מינית יכולה להתבטא בדיבורים בלבד וכי יש לקבוע האם מדובר בהטרדה מינית לפי נסיבות העניין והתנהגות הצדדים המעוברים באירוע הנידון. אשר-על-כן, טענותיו של בא-כוח המבקש נוגעות למעשה אך ליישומה של הלכה זו בנסיבות המקרה שבפניי. מעבר לעובדה, כי שאלת יישומה של הלכה מסוימת אינה מהווה עילה לדיון בפני ערכאה שלישית, אני סבור, כי לאור נסיבות המקרה ובייחוד לאור הפרשי הגילאים בין המבקש למתלוננת, התנהגות המבקש הינה ללא ספק בגדר הצעות בעלות אופי מיני ומקיימת את יסודות עבירת ההטרדה המינית בהתאם לחוק.

אשר-על-כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.