רע"פ 8059/08 מחאמיד אניס נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום בגין עבירה של מסירת ידיעות כוזבות, לפי סעיף 243 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (פ' 2541/01).

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 14.3.2000 מסר המבקש ידיעה כוזבת לבוחן תאונות דרכים לפיה פגע בו רכב מסוים, כשהוא יודע כי הידיעה הינה כוזבת.

ביום 11.7.2007 ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט א' גופמן ), בגדרה הרשיע הוא את המבקש במיוחס לו. בעיקר התבססה הכרעת הדין על הודעה שמסר המבקש במשטרה ובה חזר הוא מן הטענה כי נפגע על ידי הרכב. נדחו בהקשר זה טענותיו כי הופעל עליו לחץ פסול על מנת שייתן את ההודעה האמורה. בית המשפט אף מצא חיזוקים להודעה זו בכך שכללה היא פרטים שהיו אך בידיעת המבקש כדוגמת היותו מובטל והעובדה שבנו זכה בתביעה כספית אחרת מול חברת ביטוח. בית המשפט לא מצא בעדים שהביא המבקש להגנתו בכדי לשנות ממסקנתו זו.

ביום 25.11.2007 ניתן גזר הדין, בו הושתו על המערער שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים וקנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תחתיו. כן חייב בית המשפט את המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 2,500 ש"ח להימנע מביצוע העבירה שביצע תוך שנתיים מיום מתן גזר הדין.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי חיפה (ע"פ 3026/08). בגדר הערעור טען המבקש כי בית משפט השלום התעלם מעדי הראיה שנכחו באירוע ומן הטענות הרבות שהעלה הוא נגד השוטר שגבה את הודעתו. בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא ש' ברלינר ו י' גריל וכבוד השופטת ב' בר זיו ) דחה ביום 31.3.08 את ערעורו של המבקש כשהוא מציין כי אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית אלא בנסיבות מיוחדות. כן נקבע כי רבות מטענותיו של המבקש הינן בעניינים שוליים שאין בהם כדי לשנות מקביעותיו של בית משפט השלום. יחד עם זאת דן בית המשפט המחוזי באריכות בטענותיו העיקריות של המבקש ושלל אותן אף לגופן.

לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש המבקש אליו בקשה לעיון חוזר בטענה כי בשל שגגה חלק מהחומר שהגיש במסגרת הערעור תויק בתיק שגוי. בית המשפט, לאחר שעיין אף בחומר הנוסף, קבע בהחלטה מיום 11.6.2008 שאין בו כדי לשנות מפסק הדין שניתן.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזר המבקש וטוען לסתירות מהותיות בגרסאות העדים עליהן התבסס בית משפט השלום ועל התעלמותו מעדויות של עדי ראיה נוספים.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובהחלטות בתי המשפט הקודמים, החלטתי כי יש לדחות את הבקשה, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש נידון כבר בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

למעלה מן הנדרש אוסיף, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. הטענות אותן מעלה המבקש לפני נוגעות כולן לסתירות לכאורה בעדויות שעמדו בפני בית משפט השלום ועליהן ביסס הוא את פסק דינו. מן המפורסמות הוא כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). בעניינו של המבקש, קבע בית משפט השלום את התרשמותו מן העדים ובית המשפט המחוזי אף חזר ובחן בקפידה את טענות המבקש אך לא מצא בהן כדי לפגום בפסק דינו של בית המשפט השלום. בנסיבות אלו אין מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.