פרטי ההליך
ב
בית המשפט
העליון
רע"פ
806/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
ליאב גהספן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של
בית המשפט
המחוזי מרכז
בפתח-תקוה מיום 18.1.09 בעמ"ת 8038-12-08 שניתן על ידי כבוד השופטת נגה אהד
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
המבקש הועמד לדין ב בית
המשפט לתעבורה בפתח תקוה (תיק ת' 5554/08) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3), יחד עם סעיף 64(ב)+64ד(א), ובצירוף סעיף 39א' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).
על פי הנטען בכתב האישום, המבקש נעצר על ידי שוטר תנועה ביום 14.3.2008, עת נהג את רכבו בראש העין. המבקש סירב להיענות לדרישת השוטר ליתן דגימת אוויר נשוף, ומשכך הוחזק כשיכור, על פי סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה.
ביום 1.12.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה (כבוד השופט ש' נחשון (אטינגר) ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, על פי הודאתו. בהמשך, גזר בית המשפט את דינו של המבקש ל-23 חודשי פסילת רישיון בפועל, אשר תחול על רישיון נהיגה אזרחי בלבד, וכן שנת פסילת רישיון נהיגה על תנאי, לתקופה של 3 שנים. בית המשפט
ציין, כי החליט שלא להטיל עונש מאסר על תנאי, על מנת שלא לפגוע בשירותו הצבאי של המבקש.
על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש ל בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 8038-12-08). בערעורו טען המבקש כנגד חומרת העונש, בהתחשב בנסיבותיו האישיות, בהן גילו הצעיר, עובדת היותו חייל בשירות קבע המתעתד לצאת לקורס קצינים, וכן היותו המפרנס היחידי של משפחתו. ביום 18.1.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור, בקבעו כי משהודה המבקש במיוחס לו, אין מקום להעלאת טענה כנגד עצם הרשעתו. כן צוין, כי תפקודו היומיומי כחייל בשירות קבע לא יפגע, שכן בית משפט השלום התיר למבקש לנהוג ברכב צבאי. נקבע, כי בהתחשב בחומרת העבירה, אין בגזר דינו של בית משפט השלום טעות או חוסר סבירות קיצוני, אשר יצדיקו התערבותה של ערכאת ערעור.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש וטוען, כי השוטרים שעצרו אותו לא הסבירו לו את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימת אוויר, בניגוד למתחייב מפקודת התעבורה. המבקש טוען, כי כלל לא היה שיכור בעת האירוע המתואר בכתב האישום, וסירובו להיבדק נבע אך מתוך כעס. לטענת המבקש, אילו היתה מוסברת לו המשמעות המשפטית של הסירוב בעת האירוע, היה מסכים לתת דגימת אוויר. לבסוף שב המבקש וטוען כי בית משפט השלום החמיר בענשו יתר על המידה, לאור נסיבותיו האישיות ולאור נסיבות המקרה.
דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).
מעבר לנדרש יצוין, כי גם לגופו של עניין, דינה של הבקשה להידחות. המבקש משיג בבקשתו על עצם הרשעתו בדין. אין בידי לקבל טענות אלו ; משבחר המבקש להודות במיוחס לו, תהיינה ציפיותיו לעניין העונש אשר תהיינה, שוב אין מקום לטענות אלו להישמע.
כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש, בייחוד לאור העובדה כי בפקודת התעבורה קבוע עונש מינימום בגין עבירה של נהיגה בשכרות, העומד על שנתיים פסילה בפועל (סעיף 39א לפקודה). יודגש, כי בית משפט השלום התחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, והתיר לו לנהוג ברכב צבאי.
אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך להחמיר בענישתם של הנוהגים תחת השפעת משקאות משכרים, אשר מסכנים לא רק את עצמם, אלא אף את הנוסעים עימם ואת כלי הרכב בקרבתם הם נוסעים (ראו למשל רע"פ 2073/08
חיים ברבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.3.2008)). לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום,
כ"ד בשבט התשס"ט (18.2.2009).
ש ו פ ט