רע"פ 8068/08 משה עובדיה נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (ר"פ 7598/07) בגין עבירה של אי קיום תנאי מתנאי רישיון עסק, לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים ).

המדובר בעסק של נגריה בתל אביב המצוי בבעלותו של המבקש. על פי תנאי הרישיון נדרש המבקש מידי שנה, עד לתאריך 31 בדצמבר, להצטייד באישור המחלקה לכיבוי אש בעיריית תל-אביב-יפו. עוד בחודש דצמבר 2006 קיבל המבקש מכתב סירוב לבקשת רישיון עסק בשל היעדר אישור של מחלקת כיבוי האש. חרף זאת, המשיך הוא לפעול בעסק.

ביום 25.6.2008 נתקיים דיון בעניין בבית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט הקריא למבקש, אשר לא היה מיוצג, את כתב האישום והסביר לו את תוכנו והמבקש בחר להודות בעובדות כתב האישום. לפיכך הרשיע אותו בית המשפט (כבוד השופטת י' רוטנברג ) בעבירה שיוחסה לו.

במסגרת הטיעונים לעונש ביקשה במשיבה כי יינתן צו סגירה לעסק וכי יושת על המבקש קנס. מנגד ביקש המבקש התחשבות במצבו הכלכלי והאישי.

בית המשפט קבע בגזר הדין כי הואיל ומדובר בעסק של נגריה, סירוב כיבוי האש הינו מהותי ומכאן שלא ניתן לדחות בזמן רב את צו הסגירה. על אף זאת, ומתוך התחשבות במצבו האישי של המבקש ובמצבו הכלכלי והבריאותי השית עליו עונש קל יחסית של 500 ש"ח קנס. כמו כן הוציא בית המשפט

צו הפסקת עיסוק; צו למניעת ניהול עסק טעון רישוי בחצרים נשוא הדיון ללא רישיון או היתר זמני כדין; והיתר למשטרת ישראל לנקוט את הצעדים הנדרשים להבטחת ציות להוראות הצווים. כניסת הצווים לתוקף נדחתה למשך שלושה חודשים, ונקבע כי יפקעו אם וכאשר יקבל המבקש רישיון.

על פסק הדין ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (עפ"א 80150/08). עיקר טענתו הייתה כי מאחר ורישיון העסק שהיה בידיו נקבע כרישיון לצמיתות, חרג בית המשפט לעניינים מקומיים מסמכותו בכך שהפקיע אותו לכאורה. על מנת להפקיע את רישיונו של המבקש היה צורך לשיטתו בהליך נפרד על פי סעיף 7ג(ג) לחוק רישוי עסקים ובקיום שימוע. המשיבה מנגד טענה כי רישיון המבקש היה כרוך בתנאי של אישור כיבוי האש. המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, עבירה של עיסוק ללא רשיון או היתר זמני ואי קיום תקנות ותנאים, ולפיכך על פי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים רשאי היה בית המשפט לעניינים מקומיים ליתן את הצווים שנתן.

ביום 21.9.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק ), בגדרו נדחה ערעור המבקש. נקבע כי המבקש היה מודע הן לעובדות המהוות את העבירה שיוחסה לו והן לכך שבכוונת המשיבה היה לעתור, בנוסף לעונש, אף לצווים שניתנו. בית המשפט לא ראה בהיעדר ייצוגו של המבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים משום פגם, היות ומפרוטוקול הדיון עולה כי בית המשפט הקריא למבקש את כתב האישום והסבירו לו ואין כל סיבה לחשוב שהמבקש לא הבין את כתב האישום או את הצפוי עקב הרשעתו. בעניין הצו להפסקת העיסוק, סמכות זו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בחוק ואין בסיס לטענותיו של המבקש בעניין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שבה באת כוח המבקש וטוענת כי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים עת הפקיע בפועל את רישיונו של המבקש. נטען כי רישיון המבקש לא בוטל מעולם ומאחר ומדובר ברישיון לצמיתות לא ניתן היה להפקיעו בדרך זו והסמכות להפקיעו נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים או לרשות הרישוי בלבד. עוד נטען כי דרישות כיבוי האש מהוות תנאי חדש אשר על פי סעיף 7(ב) לחוק רישוי עסקים תקף רק ששה חודשים לאחר שהודע עליו לבעל הרישיון ומכאן שלא חלפו אף הזמנים הקבועים בחוק טרם מחדלו לכאורה של המבקש. יצוין, כי בגוף הבקשה צוין כי המבקש אינו חולק על סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים ליתן צו סגירה לעסק תוך שרישיון העסק נשאר תקף אלא אם בוטל כדין. עוד צוין כי המבקש אינו חולק על חובתו לעמוד בדרישות כיבוי האש אלא מעלה מחלוקת משפטית עקרונית.

מנגד טוענת המשיבה אין כל הצדקה בנסיבות העניין לדיון נוסף בטענותיו של המבקש אשר אינן חורגות מעניינם של הצדדים. לגופו של עניין אין זה ברור כלל לשיטתה מה טרוניותיו של המבקש אשר הורשע על פי הודאתו בהפרת תנאי מתותי בתנאי הרישיון שניתן לו, וניתן כנגדו צו המעוגן בסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים על פי בסעיף 16 לחוק רישוי עסקים.

אוסיף, כי לאחר שנתקבלה תגובת המשיבה לבקשה, הגיש המבקש הודעה נוספת ממנה עולה כי החל לפעול על פי דרישות מחלקת כיבוי האש אולם לטענתו, זו ממשיכה ומציבה דרישות חדשות שלא עלו לכתחילה. לטעמו יש בכך כדי להוביל לקבלת רשות הערעור.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. אין בטענות המבקש שבפני כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). די בכך על מנת לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש יצוין כי אין זה ברור כלל על מה מלין המבקש. ככל שטענותיו מכוונות נגד ההרשעה גופה, בשל היות הרישיון שבידיו רישיון לצמיתות, אין לשמוע טענות אלו בשלב זה. המבקש הורשע על פי הודאתו, לאחר שכתב האישום הוקרא והוסבר לו על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים. יתרה מכך, מנסיבות האירוע עולה כי הרישיון שניתן למבקש היה כרוך בתנאי מהותי כי יהיה בידו אישור ממחלקת כיבוי האש וכי אישור זה לא היה בידיו. המבקש אף מודה בעובדות אלו בגדר בקשתו. משכך, אין למבקש להלין אלא על עצמו על תוצאות מחדליו. משהורשע כאמור המבקש בעבירה על פי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, בדין הפעיל בית המשפט לעניינים מקומיים את סמכותו על פי סעיף 16 לאותו חוק ונתן צו להפסקת פעילות העסק במקום עד שתוסדר בעיית רישיונו של המבקש. עוד יצוין כי מהבקשה עולה כי המבקש אינו חולק כלל, בפני לכל הפחות, על סמכותו זו של בית המשפט לעניינים מקומיים. משכך אין זה ברור גם מהו הסעד האופרטיבי שנתבקש בגדר הבקשה.

טרם אסיים דברי אציין, כי ככל שיש למבקש טענות נגד התנהלותה של מחלקת כיבוי האש, אשר אינה צד כלל להליכים שבפני ואין אני קובע דבר באשר לדרישותיה, אין זה המקום לדון בהן ואין להן השלכה על העניין שבפנינו.

אשר על כן, נדחית הבקשה לרשות ערעור.