רע"פ 8080/02 רמזי שניר נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה -ת"א-יפו

בתאריך 11.10.01 הוצא צו הריסה מינהלי כנגד תוספת בנייה ללא היתר כדין שבנה המבקש בביתו שבתל-אביב. לבקשת המשיב, החליט בית-המשפט לעניינים מקומיים בתאריך 22.10.01 להאריך את המועד לביצוע הצו כך שייכנס לתוקפו בתאריך 16.12.01.

בתאריך 25.12.01 הגיש המבקש - אשר היה מיוצג על-ידי עורך-דין - בקשה לביטול צו ההריסה המינהלי ולעיכוב ביצועו עד לדיון בבקשה. במהלך הדיון חזר המבקש מבקשת הביטול שהגיש, אך ביקש ארכה לביצוע הצו. בית-המשפט דחה את הבקשה לביטול הצו, וקבע כי הצו ייכנס לתוקפו בתאריך 1.3.02.

בתאריך 19.3.02 הגיש המבקש - אשר יוצג על-ידי עורך-דין אחר - בקשה דחופה לביטול תוקפו של הצו, וביקש לקבוע כי ההחלטות הקודמות שניתנו בעניינו הן חסרות תוקף, שכן ניתנו בחוסר סמכות. טענתו הייתה, כי בית-המשפט לא היה רשאי להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה, וכל שיכול היה לעשות הוא להאריך את תקופת שלושים הימים לביצוע צו ההריסה המינהלי מאז הוצא הצו לראשונה. כך, לטענת המבקש, על-פי לשון סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן: החוק), הקובע כי "לא יבוצע צו הריסה מינהלי אם חלפו שלושים ימים מיום הגשת התצהיר ... ורשאי בית המשפט להאריך את תקופת שלושים הימים, אם ראה כי מן הנכון לעשות כן".

בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה. המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי, בגידרו חזר על טענתו. כן טען המבקש, כי בית-המשפט לעניינים מקומיים לא קיים דיון בבקשתו במעמד שני הצדדים.

בית-המשפט המחוזי בפסק-דין מפורט ומנומק דחה את הערעור, בקובעו כי ניסוח ההחלטה שניתנה עומד בדרישות החוק, כי טענותיו של המבקש באשר לניסוח הנכון הן "בבחינת פלפלנות גרידא" שאין מאחוריה ולא כלום, וכי כוונת ההחלטה הייתה ברורה לצדדים. אשר לטענה כי מן הראוי היה לקיים דיון בבקשה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי במקרה הנוכחי ברור שלא נגרם עיוות דין, כי טיעונו של המבקש היה טיעון משפטי בלבד, כי הבקשה הייתה מפורטת ומנומקת מאוד, וכי בא-כוחו של המבקש חזר על טיעונו גם בפני בית-המשפט המחוזי והדברים נבחנו על-ידיו.

מכאן הבקשות שבפניי למתן רשות ערעור ולעיכוב ביצוע. בגדר הבקשה למתן רשות ערעור חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.

יש לדחות את הבקשה. שכן, המבקש לא גילה בבקשתו עילה המצדיקה דיון בעניינו בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגוף העניין, אין חולק כי הבקשה להארכת המועד לביצוע הצו הוגשה בתוך שלושים הימים שממועד מתן התצהיר, וכי בית-המשפט היה מוסמך להיענות לבקשה זו. על-כן, טענת המבקש הינה עניין ניסוחי גרידא, באשר טענתו היא כי בית-המשפט רשאי להאריך את תקופת שלושים הימים לביצוע הצו, אך אינו רשאי להורות על הארכת המועד לביצוע הצו. ומכאן, כי בדין דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משכך, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.