רע"פ 8096/02 מנואל עבד אל על נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע, במסגרת הסדר טיעון, על-פי הודאתו, בבית-משפט השלום בירושלים בעבירה של חברות בארגון טרור. זאת, לאחר שהתגייס סמוך לשנת 1998 לארגון "החזית העממית הפלסטינית", ומאז ועד היום הינו חבר פעיל, האחראי על התאחדות הפועלים של הארגון. במסגרת תפקידו, חילק המבקש תפקידים לפעילים, נפגש עם פעילים אחרים, והשתתף בוועידה של בכירי הנהגת הארגון בירושלים. בית-משפט השלום גזר על המבקש מאסר של 32 חודשי מאסר בפועל, ושמונה חודשי מאסר על-תנאי, בקובעו, כי המדובר בעבירה מתמשכת; כי למבקש עבר פלילי בעבירות ביטחוניות; כי אין להתעלם מכך שפעילותו של המבקש נעשית במסגרת ארגון, המשתתף בפעילות חבלנית עוינת כנגד מדינת ישראל; וכי למבקש תפקיד בכיר בארגון, גם אם במסגרת פעילות אזרחית-פוליטית ולא במסגרת צבאית-ביטחונית.

המבקש הגיש ערעור על גזר-הדין לבית-המשפט המחוזי בירושלים. הדיון בערעורו אוחד עם ערעור אחר, שהגישה המדינה על גזר-דין בית-משפט השלום בירושלים, בגידרו הוטלו תשעה חודשי מאסר בפועל על אחר, אחמד מסלמאני (להלן: מסלמאני), שהורשע אף הוא, על-פי הודאתו, בחברות בארגון טרור.

בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה בעניין מסלמאני, בקובעו כי קיים פער ניכר בין העונש הראוי לבין זה שהוטל בפועל על מסלמאני, והעמיד את עונשו של מסלמאני, שסיים לרצות את תשעה חודשי המאסר שהוטלו עליו בבית-משפט השלום, על 15 חודשי מאסר בפועל.

ואילו את ערעורו של המבקש דחה בית-המשפט המחוזי, ברוב דעות, בקובעו כי מעשיו של המבקש הינם חמורים; כי ריצוי עונשי מאסר בפועל בעבר לא הרתיע אותו מלהמשיך ולבצעם; כי אף אם העונש אינו נוטה לקולא, אין מקום להתערב בו; וכי יש לדחות את הטענה לפיה קיים פער בלתי ראוי בין עונשו של המבקש לבין עונשו של מסלמאני. דעת המיעוט קבעה, כי היה מקום להפחית מתקופת מאסרו של המבקש שמונה חודשים, לאור היחס הבלתי סביר, לדעתה, שבין שני העונשים, ובהדגישה כי העבירות הקודמות של המבקש נעברו לפני שנים רבות.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגידרה טען המבקש, כי העונש שהוטל עליו הינו חמור; כי יש להתחשב בכך שעסק בפעילות אזרחית גרידא; וכי קיים פער לא ראוי בין העונש שהוטל עליו לבין העונש שהוטל על מסלמאני.

מנגד טענה המשיבה, כי לאור נסיבותיו האישיות המיוחדות של מסלמאני – ובהן היותו מנהל מרפאות רפואיות רבות, שאינן יכולות לתפקד בהיעדרו, במספר רב של כפרים בתחומי הרשות הפלשתינאית, וכן מרפאות רפואיות בשני בתי-חולים – הורשע מסלמאני במסגרת הסדר טיעון, לפיו המדינה עתרה לעונש של עשרים חודשי מאסר בפועל. זאת, בעוד שבעניינו של המבקש הסדר הטיעון היה אך לעניין ההודאה בכתב-אישום מתוקן. עוד נטען, כי רמת הענישה במקרים דומים נעה בין 30 ל-38 חודשי מאסר בפועל, ועל-כן העונש שהוטל על המבקש הינו ראוי; כי הדיון בערעור המדינה בעניינו של מסלמאני התקיים לאחר שסיים לרצות את עונשו, ועל-כן לא מיצה עימו בית-המשפט המחוזי את הדין. לאור כל זאת נטען, כי ההבחנה בין השניים ראויה היא; כי לא הופר עקרון אחידות הענישה; כי בהיעדר קשר ממשי בין המבקש למסלמאני – מלבד דיון משותף בערעורים וייצוגם על-ידי אותו עורך-דין – אין למצות את שאלת אחידות הענישה בין השניים בלבד, ויש להשוות את עונשו של המבקש לעונשים שהוטלו על אחרים שהורשעו בחברות בארגוני טרור; וכי אף אם הסדר הטיעון בעניינו של מסלמאני היה מוטעה, אין זה ראוי שהדבר יביא לקביעת מדיניות ענישה חדשה ומקילה בעבירות מסוג זה.

יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור. שכן, כידוע, טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אינן מקימות כשלעצמן עילה לדיון בגלגול שלישי. ראו בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה; ניתנה בתאריך 13.8.91). לאחר שעיינתי בטענות המבקש, לא מצאתי כי יש מקום לסטות מכלל זה במקרה שבפניי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגוף העניין אין לקבל את טענות המבקש. שכן, בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו נתן דעתו לשאלת האבחנה בין השניים, וקבע כי לאור נסיבות העניין, עברו הפלילי של המבקש וחומרת מעשיו, אין פער בלתי ראוי בין עונשו של המבקש לבין עונשו של מסלמאני. המדובר בעבירה חמורה, ואף אם עונשו של המבקש אינו נוטה לקולא, הרי שאין הוא סוטה מרף הענישה הראוי בעבירות מסוג זה. כן, בנסיבות המיוחדות שנוצרו בעניינו של מסלמאני, הפער בין עונשיהם של השניים סביר הוא, ועל-כן אין מקום להתערב בגזר-דינו של המבקש.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.