רע"פ 81/07 אילן פרידלר נ. מדינת ישראל

לבית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה הוגשו כנגד המבקש מספר כתבי-אישום שעסקו בעבירות על פי חוק התכנון והבניה, כמבואר להלן: בכתב-האישום הראשון, שהוגש בשנת 1999, נטען כי המבקש, המתגורר עם משפחתו בהרצליה, בנה בביתו, ללא היתר, תוספת של מטבח ומרפסת שירות. המבקש הורשע בעבירות אלו (עבירות לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה, תשכ"א-1965), ובהמשך הושת עליו קנס והוא חויב להרוס את התוספת הבלתי חוקית שבנה.

המבקש לא השלים עם תוצאה זו, והגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. דא עקא, הוא לא טרח לבקש לעכב את ביצועו של צו ההריסה וכך – בעוד ערעורו תלוי ועומד – הוגש נגדו כתב-אישום נוסף, בגין הפרתו של הצו שיפוטי. המערער הורשע בעבירה זו (סעיף 210 לחוק התכנון והבניה), ודינו נגזר למאסר על תנאי וקנס נוסף. המבקש שילם את הקנסות שהוטלו עליו, אולם גם אז נמנע מהריסתה של התוספת למבנה, ובשל כך הוגש נגדו כתב אישום שלישי במספר, וגם בו יוחסה לו עבירה של הפרת צו שיפוטי. המבקש הורשע גם בעבירה זו, והפעם הוטלו עליו קנס, שלושה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות ומאסר על תנאי.

בגין הליכים אלה הוגשו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ארבעה ערעורים, ועימם בקשה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה. בערעוריו, שהדיון בהם אוחד, טען המבקש, כי בנה את התוספת הבלתי חוקית נוכח מצבו הרעוע של הבית, וכי ביצוע הצו יותיר את ביתו ללא גג ומטבח, ולפיכך, עתר להימנע מההריסה. בית-המשפט דחה טענות אלו, וציין כי המבקש ניסה להכשיר את הבניה, אולם בקשתו נדחתה בידי הועדה המקומית לתכנון ובניה, ובהמשך נדחה גם ערר שהוגש כנגד החלטה זו לוועדה המחוזית. לפיכך, ומשהסתבר כי לא ניתן לקבל היתר עבור המבנה – דחה בית-משפט קמא את הערעורים.

בבקשה שלפני, עותר המבקש להביא את עניינו בפני ערכאה נוספת. הוא שב ומציין את מצבו של הבית עובר לביצועה של העבירה והצורך לשפצו. לטענתו, בעת שערך את השיפוץ הוא הקפיד שלא לחרוג מקו הבניין הקיים, ולשם כך אף שכר את שירותיו של אדריכל. ברם, טענה זו, אשר נדחתה על-ידי שתי ערכאות, אינה מעוררת כל שאלה משפטית כללית המצדיקה קיומו של דיון נוסף, שלישי במספר.

טענה נוספת שעורר המבקש בבקשתו, היא שלא היה מקום להגיש נגדו כתבי-אישום בגין הפרתו של הצו השיפוטי, שכן באותה עת טרם ניתן פסק הדין בערעור שהגיש. ברם, כל עוד לא ניתן צו המעכב את ביצועו של פסק-דין, הוא שריר וקיים ויש למלא אחריו, אלא אם הורה בית המשפט המוסמך אחרת. בכך שלא קיים את פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים – ביצע אפוא המבקש עבירה נוספת, בבחינת הוספת חטא על חטא.

ועוד טען המבקש, כי יש להורות על ביטולו של פסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט קמא, הואיל וכב' השופט צ' גורפינקל, שדחה את ערעוריו, דן באותה סוגיה ממש מספר שנים קודם, בעת שכיהן כשופט בבית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה. חוששני כי גם טענה זו אינה מגלה עילה לקיומו של ערעור בגלגול שני. ראשית, עיינתי בהחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים מפי השופט גורפינקל, אליה הפנה המבקש, אולם מדובר בהחלטה טכנית הדוחה את מועד הדיון, ותו לא. שנית, טענה זו – ככל שהמבקש סבור כי היה בה ממש – היה ראוי להעלות בדיון הראשון שנערך בפני בית-המשפט המחוזי, ולא במועד כה מאוחר, שעה שהשופט גורפינקל כבר סיים את מלאכתו (ראו את ספרו של י' מרזל,

דיני פסלות שופט (תשס"ו) 63-77).

יתר טענותיו של המבקש הופנו כנגד התנהלותה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, אשר סירבה להעניק לו היתר. דא עקא, הדיון הנוכחי – המתמקד באחריותו הפלילית של המבקש – אינו המקום המתאים לדיון בטענות אלו, ולכן איני רואה מקום לפסוק בהן.

משכך, דינה של הבקשה לקבלת רשות ערעור להדחות, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין.