רע"פ 8108/09 עמית ביבר נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בכפר-סבא, יוחסו למבקש עבירות של קבלת דבר במרמה ומסירתה של ידיעה כוזבת, לפי סעיפים 415 ו-243 לחוק העונשין. נטען, כי הוא היה הבעלים של מכונית מסוג שברולט, ובמועד כלשהו בחודש יוני 2005 הוא קשר עם הנאשם האחר בפרשה – אהוד מלטינבסקי (להלן: אהוד), למסור את המכונית לאחר ובהמשך להתלונן כי נגנבה, במטרה לזכות בתגמולי הביטוח. בתאריך 10.6.05 החנה המבקש את המכונית סמוך לביתו, ולשם הגיע תושב קלקיליה (להלן: עאדל), תוך שאהוד מקיים אתו קשר טלפוני ומסביר לו כי מפתחות הרכב נמצאים מתחת לכנף הרכב השמאלית. כמו כן, מסר אהוד לעאדל את קוד ההפעלה של הרכב.

עוד באותו לילה התייצב המבקש בתחנת המשטרה וטען כי רכבו נגנב, ובהמשך הגיש תביעה לחברת הביטוח אשר שילמה לו סכום של כ-28 אלף ש"ח.

2.

בית משפט השלום בכפר סבא החליט לזכות את המבקש מחמת הספק, ואת אהוד הרשיע, מכוח סמכותו לפי סעיף 184 לחוק העונשין, בעבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(ב) לחוק. המשיבה, שלא השלימה עם תוצאת הכרעת הדין, הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי נגד זיכוי המבקש, תוך שהיא מבהירה כי היא עתידה להגיש ערעור גם בעניינו של אהוד, לאחר שיסתיימו ההליכים לעניין העונש. בסופו של דבר החליטה המשיבה להסתלק מכוונתה זו, ואת החלטתה נימקה בכך שאינטרס הציבור בא על סיפוקו בהשתתו של עונש על אהוד. באשר לערעור כנגד זיכוי המבקש, קיבל בית המשפט המחוזי את השגות המדינה, והרשיע את המבקש בעבירות המקוריות שיוחסו לו. בהמשך, נדון המבקש לשלושה חודשי מאסר, עשרה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 750 ש"ח, והוא חויב לפצות את חברת הביטוח בסכום שנטל ממנה שלא כדין.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ובמרכז הבקשה עומדת הטענה כי הרשעתו של אהוד בעבירת גניבה, עליה בחרה המשיבה שלא לערער, מונעת ממנה לטעון היום כי המבקש היה שותף לאותה קנוניה של גניבה מדומה של רכבו.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. המשיבה הבהירה בהודעתה לבית המשפט המחוזי כי היא " עומדת על טענותיה בדבר תמונת המצב האמיתית, בעניין האירוע נשוא כתב האישום, לפיה [המבקש] היה מעורב בהעלמת רכבו שחנה סמוך לביתו יחד עם [אהוד], וזאת על מנת ליצור מצג שווא, אשר יוביל לקבלת כספים מחברת הביטוח". הנה כי כן, לא זו בלבד שהמשיבה לא השלימה עם הרשעתו של אהוד בגניבה, אלא עמדה על השקפתה כי האירועים היו כתיאורם בכתב האישום. השקפה זו אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, ומשמעות הדבר היא כי בית משפט השלום נתפס לתוצאה שגויה גם בעניינו של אהוד. הנה כי כן, אין מדובר בהשתק פלוגתא הנובע מהשלמה של המשיבה עם תרחיש עובדתי אותו אימצה הערכאה הראשונה; אף לא דיבור בשני קולות, הואיל וערכאת הערעור הבהירה, אף אם לא במסגרת ערעור ישיר על הרשעתו של אהוד, כי חלקו של זה האחרון בפרשה הוא כנטען בכתב האישום ולא כפסיקתו של בית משפט השלום.

5.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, והוא הדין ביחס לבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.