רע"פ 8135/10 יניבי איציק נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בעפ"א 3500-07-10 (כבוד השופט מ' יפרח ), מיום 11.10.2010, במסגרתו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו.

בתאריך 27.10.2004 הורשע המבקש בכך שהציב מכולת בניה בשטח שבבעלותו ללא היתר, וכן שפרץ באותו מקום פתח לחלון בקיר בית, אף זאת ללא היתר. בין היתר, ציווה בית המשפט בגזר הדין, כי על המבקש להרוס את המכולה ולאטום את החלון שפרץ. בתאריך 11.9.2007 הוגש כנגד המבקש כתב אישום בגין אי קיום צו ההריסה השיפוטי הנ"ל, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). במשפטו טען המבקש בין היתר, כי מכתב האישום לא עלתה בהכרח העובדה כי היה עליו לאטום בבלוקים את החלון שפרץ (זהו החומר ממנו היה עשוי הקיר טרם עבירת הבניה), אלא, שכדי לעמוד בצו השיפוטי, יכול היה לאטום את החלון גם מגבס, כפי שאכן עשה לטענתו.

ביום 28.6.2010 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו את המבקש. בית המשפט גזר על המבקש קנס בסכום של 12,000 ש"ח וכן מאסר על תנאי לתקופה של ארבעה חודשים ולמשך שנתיים, באם יעבור עבירה על סעיף 210 לחוק. המבקש ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את ערעור המבקש על הכרעת דינו, באמצו את מסקנת בית המשפט לעניינים מקומיים, שעל פיה: "קיום הצו משמעו החזרת המצב לקדמותו, כך שהפתח ייאטם באותם חומרים מהם נבנה הקיר בו נפרץ הפתח. ללא אטימת הפתח באמצעות אותם חומרים מהם נבנה הקיר, הרי מתקיים שוני בין מצב הדברים בטרם ביצוע העבירה לבין מצב הדברים לאחריה. שוני זה משמעותו ביצוע עבודה ללא היתר תוך זקיפת רווח ל[מבקש]. תכלית הצו הינה אטימת הפתח תוך יצירה מחדש של קיר רציף ואחיד מאותם חמרי בנייה כפי שהיה קיר הבניין מלכתחילה". בית המשפט עמד על כך שראוי היה שכתב האישום יודיע במפורט למבקש מהו המתווה המדויק בגינו הוא מואשם, אך סבר כי לאור ממצאיו מהם עולה שהגנת המבקש לא נתקפחה – אין בכך בכדי לזכותו. זאת בין היתר, בשל העובדה כי המבקש ובא כוחו הועמדו באחת הישיבות על כך שכתב האישום דורש מהמבקש למעשה לאטום בבלוקים את החלון, והם לא כפרו בכך. יחד עם זאת, בית המשפט יצא מנקודת הנחה כי אילו ידע המבקש קודם לישיבה זו מהן העובדות המפורשות שבגינן הוגש כתב האישום, הוא אכן היה משיב את המצב לקדמותו, גם אם לא היה בכך בכדי להועיל לשינוי כתב האישום או כדי להפחית מהוראת החיקוק שהפרתה יוחסה לו (יש לציין כי עד עתה, חלוקים הצדדים בשאלה האם אכן הוחזר המצב לקדמותו). לפיכך, בחר בית המשפט המחוזי להתערב בגזר דינו של המבקש, כך שסכום הקנס שהוטל עליו הורד לסך של 3,500 ש"ח בלבד.

מכאן בקשת הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי יש להתערב בהכרעת דינו ולזכותו. במסגרת הבקשה שב המבקש וחוזר על טענותיו כפי שנטענו בבית המשפט המחוזי, וטוען, בין היתר, כנגד נוסחו החסר של כתב האישום, להעדר מקור סטטוטורי לאופן בו יש לקיים את הצו השיפוטי, ולחילופין, כי הוא נהנה מהגנת טעות בעובדה במישור הלבר-פלילי.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, ומעגנת את טיעוניה, בין היתר, בפסקי הדין של בתי המשפט שדנו בעניין עד כה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להדחות גם לגופה. בית המשפט המחוזי לא עצם עיניו לחוסר אפשרי ברישום בכתב האישום, אולם עמד על כך שהדבר בא לידי ביטוי במהלך המשפט, אשר בו אִפשר בית המשפט לעניינים מקומיים למבקש לנהל את הגנתו כראוי, לאחר שנוכח כי האחרון הבין במה דברים אמורים בדיוק. כך למשל, עוד טרם שמיעת העדים, אמר ב"כ המבקש (בישיבה מיום 23.5.2010), כי הנ"ל

"לא מתכחש שהוא אטם בלוח רביץ עם טיח, ולא בבלוקים ועל כך הוא מואשם" ובהמשך: "היום כאשר הנאשם מבין לראשונה שמדובר באטימה בחומר לא ראוי הוא מוכן להחליפם בבלוקים". בית המשפט לעניינים מקומיים אמנם לא נעתר לבקשת ההגנה להורות לתביעה לתקן את כתב האישום, אולם איפשר לב"כ המבקש להעלות כל טענה בנושא. בסופו של יום, הדברים באו לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שבחר להפחית את הקנס שהוטל על המבקש.

עוד אוסיף, כי לדידי נראה שכשבעבירות בניה עסקינן, סדר הדברים הרגיל הוא החזרת המצב לקדמותו. שאם לא כך, עלול לצאת חוטא נשכר, ובמקום לתקן עבירת בניה אחת, תינתן גושפנקא לביצוע עבודה אחרת ללא היתר, תוך הפרת צו שיפוטי בריש גלי. משבחר המבקש לעבור על החוק ולפרוץ חלון בקיר חיצוני עשוי בלוקים ללא היתר והורשע בכך, שומה עליו להחזיר את מצב העניינים לקדמותו, כאילו לא נעברה עבירה מעולם (השוו: רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה , פ"ד נט(3) 577, 585-584 (2004)).

סוף דבר, הבקשה נדחית.