רע"פ 8159/11 יאסין מקוואי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 28422-08-11, 8218-09-11, כבוד השופטים י' שפירא, ת' רפפורט-בזק ו- ד' מינץ , מיום 22.9.2011), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 2252-09 (כבוד השופטת א' זיסקינד ). בית המשפט קיבל את ערעורה של המשיבה כך שהוטל על המבקש עונש של מאסר בפועל של שישה חודשים וכן קנס בסך של 50,000 ש"ח.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו חמש עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח; חמש עבירות של קיום פנקסי חשבון כוזבים; וחמש עבירות של ניהול פנקסי חשבונות או רשומות כוזבים. לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, הכולל חמישה אישומים, המבקש ניהל בשנים הרלבנטיות את חנות הבגדים שבבעלותה של אמו. בכתב האישום המתוקן נטען כי במהלך השנים 2005-2001 העלימו השניים הכנסות בסכום כולל של לפחות 2,835,353 ש"ח מתוך כוונה להשתמט ממס. זאת, בין היתר, באמצעות ניהול ספרים כפולים והכנת דו"חות כוזבים. בית משפט השלום הרשיע את המבקש, על סמך הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן וביום 18.7.2011 הטיל עליו עונש של שלושה חודשי מאסר בפועל ועשרה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים.

בגזר דינו התייחס בית המשפט להסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים שלפיו המשיבה תעתור לשנת מאסר בפועל ולמאסר על תנאי והסנגור יהיה חופשי בטיעוניו. כן התייחס בית המשפט בגזר הדין לכך שהמבקש ואמו פעלו להסרת המחדל אך קבע כי אין בפעולה זו כדי להכשיר את העבירות שביצעו. עוד ציין בית המשפט כי אלמלא הביקורת שנעשתה בעסק, היו המבקש ואמו ממשיכים בביצוע העבירות. בית המשפט התייחס לחומרת העבירות וקבע, בין היתר, כי לנוכח חלקו הכבד של המבקש במעשים ראוי להרשיעו בעבירות המיוחסות לו. כמו כן, קבע בית המשפט כי לנוכח חומרת העבירות אין להסתפק במקרה זה בעונש של מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. מבחינת נסיבות לקולה התחשב בית המשפט בכך שהמבקש הודה במיוחס לו וכן בכך שפעל להסרת המחדל.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו המבקש והמשיבה לבית משפט המחוזי. כאמור, דחה בית המשפט את ערעור המבקש וקיבל את ערעורה של המשיבה. בית המשפט קבע כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש קל ביחס לרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. בית המשפט דחה את טענת המבקש שלפיה יש לנכות מהסכום המצוין בכתב האישום המתוקן את הוצאותיו באותה תקופה. כמו כן, התייחס בית המשפט לטענת המבקש שלפיה הגיע להסדר עם רשויות המס, אך קבע כי אין להפריז במשקל הניתן לנסיבה זו. לבסוף, קבע בית המשפט כי בית משפט השלום שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים אך נתן משקל גדול מדי לנסיבותיו האישיות של המבקש על פני האינטרס הציבורי. בית המשפט הוסיף וקבע כי היה מקום להטיל על המבקש עונש ברף העליון של העונש שביקשה המשיבה במסגרת הסדר הטיעון. לפיכך, קיבל בית המשפט, כאמור, את הערעור שהגישה המשיבה וקבע, לאחר שציין כי אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם הנאשם, כי המבקש ירצה עונש מאסר בפועל של שישה חודשים וכן ישלם קנס בסך של 50,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש שתי טענות מרכזיות. האחת, כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להטיל עליו עונש שלא נתבקש על ידי המשיבה במסגרת הסדר הטיעון. והשנייה, כי העונש שהוטל עליו חמור יתר על המידה לנוכח העובדה ששילם את החוב האזרחי בטרם הוגש כתב האישום. לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בכל אחד מנושאים אלה. בכל הנוגע לסוגיה הראשונה, טוען המבקש כי במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים הוסכם כי לא יוטל עליו רכיב של קנס שכן זה הוטל על אמו בגין אותה מסכת עובדתית. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי במידה והיה יודע כי יוטל עליו רכיב של קנס לא היו הוא ואמו מסכימים להסדר הטיעון. זאת, בין היתר, שכן הוא זה אשר שילם בפועל את הקנס בו חויבה אמו. בנוסף, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו סוטה ממדיניות הענישה במקרים בהם שולם החוב האזרחי לרשויות המס. לבסוף, טוען המבקש

כי יש להקל בעונשו לנוכח נסיבותיו האישיות ולנוכח פער הענישה הגדול שבין שתי הערכאות.

מנגד, טוענת המשיבה כי אין הבקשה שלפניי מצדיקה מתן רשות ערעור שכן העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בן הורשע. עוד טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המבקש חורג לקולה מרמת הענישה המקובלת. המשיבה מדגישה בתגובתה את חומרת העבירות שביצע המבקש לאורך זמן ממושך ואת הפסיקה המנחה בעניין זה, שלפיה יש להטיל בגין עבירות מסוג זה קנס וכן מאסר בפועל. לטענת המשיבה, אין ממש בטענת המבקש בכל הנוגע להסדר הטיעון שכן המלצת התביעה במסגרת הסדר הטיעון היא בגדר המלצה בלבד ואין בה כדי לחייב את בית המשפט.עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט לא חרג מהסדר הטיעון שכן המשיבה טענה לעונש מקסימאלי של שנת מאסר ואילו בית המשפט הטיל על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר וקנס. עוד טוענת המשיבה כי אף טענתו השנייה של המבקש, ביחס להסרת המחדל, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. זאת, שכן ההלכה קובעת כי הסרת המחדל אינה מעשה חסד אלא חובה של הנאשם וכי אין בה כדי להצדיק אי הטלת עונש של מאסר בפועל. לאור כל זאת טוענת המשיבה כי אין מקום במקרה זה להתערב בעונש שהוטל על המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בנוסף, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)).

בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. להיפך, העונש שהוטל על המבקש חורג לקולה מרמת הענישה המקובלת בעבירות בהן הורשע, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

העבירות שביצע המבקש הן עבירות חמורות ביותר, שבוצעו במשך פרק זמן ארוך. באשר לעבירות מסוג זה כבר הבעתי בעבר את עמדתי לפיה יש להטיל בגינן עונש של מאסר בפועל לצד קנס כספי (ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 721 (2004)). באותו עניין קבעתי גם כי בעבירות מסוג זה לא יינתן משקל לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולמצוקתו הכלכלית. אשר על כן, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי העונש שהטיל בית משפט השלום על המבקש הוא עונש מקל. טענותיו של המבקש בכל הנוגע להסדר הטיעון – דינן להידחות. זאת, שכן בית המשפט אינו מחויב לאמץ את רף הענישה שביקשה המשיבה במסגרת הסדר הטיעון, וממילא, במקרה זה, העונש שהוטל על המבקש אינו סוטה לחומרה מרף זה שעמד על שנת מאסר בפועל. אף טענותיו של המבקש בכל הנוגע להסרת המחדל דינן להידחות. זאת, שכן הסרת המחדל נלקחה בחשבון כשיקול לקולה, אך אין בה, לבדה, כדי לאיין את חומרת מעשיו של המבקש ולמנוע הטלת עונש הולם בגין העבירות שביצע. אשר על כן, העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי, ההולם את כלל נסיבות המקרה. אכן, קיים פער בענישה בין הערכאות אך לא מדובר בפער חריג ובוודאי לא פער המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, זאת בייחוד לנוכח העובדה שבית המשפט המחוזי לא מיצה את הדין עם המבקש והטיל עליו עונש מאסר מתון.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 6.11.2011 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש – מבוטלת בזאת. המבקש יתייצב ביום 12.2.12 בשעה 9:00 בבית המעצר של מגרש הרוסים בירושלים לשם תחילת ריצוי עונשו.