רע"פ 817/12 דניאל בן עזרא עמרם נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 50519-11-11, כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' יועד-הכהן ו- ב' גרינברגר , מיום 12.12.2011), שבמסגרתו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 49282-07-11 (כבוד השופט ד' פולוק).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של התפרצות למקום שאינו מקום מגורים או תפילה וגניבה. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש, בשני מועדים שונים, פרץ למשרדו של ראש ישיבת "מכון מאיר" בירושלים. בפעם הראשונה הוא נטל מהמשרד מעטפה ובה 4,000 ש"ח, ובפעם השנייה נטל תיק שחור השייך לראש הישיבה. המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בעקבות הודאתו, וביום 14.11.2011 הוטל עליו עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל; הפעלת שישה חודשי מאסר מותנה שהוטל עליו בתיק קודם, באופן חופף; שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן צו מבחן לתקופה של 12 חודשים. בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שעברו הפלילי של המבקש כולל עבירות רכוש רבות וכי בעת ביצוע העבירות נושא כתב האישום היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה. בית המשפט התייחס לתסקיר שירות המבחן ולהמלצת השירות – להטיל על המבקש עונש מאסר לתקופה קצרה שירוצה בעבודות שירות. בעקבות זאת, החליט בית המשפט, לפנים משורת דין, שלא למצות את הדין עם המבקש.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את הערעור באופן שעונש המאסר בפועל יעמוד על 12 חודשי מאסר ועונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגד המבקש יופעל באופן מצטבר לעונש זה, כך שבסך הכל ירצה המבקש עונש מאסר לתקופה של 18 חודשים, במקום שמונה חודשים. שאר חלקי גזר הדין נותרו על כנם. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספק לעברו הפלילי המכביד של המבקש וכי העובדה שריצה בעבר עונשי מאסר ממושכים מלמדים על כך שמסוכנתו ממשית. לפיכך, קבע בית המשפט כי אינטרס השיקום נסוג מפני האינטרס הציבורי. עוד קבע בית המשפט כי לא היה מקום בנסיבות מקרה זה להורות על חפיפת העונש המותנה שכן הכלל הוא כי מאסר על תנאי יופעל במצטבר אלא אם קיימים טעמים מיוחדים.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש העונש שהטיל עליו בית המשפט המחוזי הוא עונש חמור, שאינו נותן משקל מספק להמלצת שירות המבחן ולנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית. יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, על אף פערי הענישה בין שתי הערכאות, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. העונש שהוטל על המבקש בבית משפט השלום היה עונש מקל במיוחד, שלא נתן משקל מספק לעברו הפלילי ולחומרת העבירות שביצע. בנוסף, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא מדובר במקרה חריג המצדיק חפיפה של עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. נסיבותיו האישיות של המבקש, כמו גם האמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי. לאור כל זאת, מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש להחמיר בעונש שהוטל על המבקש בבית משפט השלום, מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. העונש שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי הוא עונש ראוי, המאזן נכונה בין כלל השיקולים הרלבנטיים ואינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.