רע"פ 8174/05 אריאלה דורון נ. מדינת ישראל

ביום 26.5.00 נפל אל מותו איהב ברנארד באסיל (להלן: המנוח ), והוא בן שבע-עשרה בלבד. המנוח הועסק כפועל באתר שיפוצים שבבית-מלון בבעלות המבקשים, וביום האירוע עבד בפינוי פסולת בניה. בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בירושלים נטען, כי מותו של המנוח - בעקבות נפילתו מהקומה החמישית בזמן עבודתו - נגרם בעטיו של מחדל המבקשים שלא קיימו תנאי עבודה בטיחותיים באתר. בגין כך, יוחסה למבקשים עבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בית-משפט השלום (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) הרשיע את המבקשים בעבירה שיוחסה להם. הוא מצא כי הם הפרו את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, וכי התאונה שהתרחשה הנה בבחינת תוצאה מסתברת של מחדלם לקיים תנאי עבודה בטוחים כמתחייב מהדין. טענות המבקשים באשר לאי-קיומו, ולחלופין, ניתוקו של הקשר הסיבתי נדחו ונמצא כי התנהגותם בכללותה מבטאת סטייה מסטנדרט התנהגות סביר. בהכריעו כך, הטיל בית-משפט השלום על המבקשים 1 ו-2 מאסר של שישה חודשים לריצוי בעבודות שירות, מאסר על-תנאי לתקופה של שישה חודשים, קנס בסך 10,000 ש"ח ופיצוי למשפחת המנוח בסכום של 25,000 ש"ח כל אחד. על המבקשת 3, היא החברה שבבעלות המבקשים 1 ו-2, גזר בית-משפט השלום קנס בסך 75,000 ש"ח ופיצוי למשפחת המנוח בסכום של 250,000 ש"ח.

המבקשים לא השלימו עם פסק דינו של בית-משפט השלום, ושטחו את השגותיהם – עובדתיות ומשפטיות - בפני בית המשפט המחוזי. הטענה העיקרית בפיהם הייתה, כי לא הוכח כדבעי קיומו של קשר סיבתי בין מחדלם להבטיח תנאי עבודה בטיחותיים למותו של המנוח. על כך השיב בית המשפט המחוזי (כב' השופטים צ' סגל - סגן נשיא, י' נועם, ר' כרמל) בזו הלשון:

"אין כל ממש בטענתם הנוספת [ של המבקשים ], בדבר היעדר קשר סיבתי עובדתי בין מחדליהם לבין התרחשות התאונה, וכי גם אם היו ממנים אחראי בטיחות יש להניח כי הלה לא היה מסיר את המפגע. משנמנעו המערערים למנות מנהל עבודה באתר, ומשלא השתחררו מחובתם לבטיחות בעבודה באמצעות מינוי קבלן ראשי אחר, רואים אותם כאחראים ישירות על הבטיחות באתר. על כן, נבחן הקשר הסיבתי העובדתי בין מחדליהם בהימנעות מהתקנת גידור או מרתימת עובדים בזירת מתקן ההרמה, לבין נפילתו של המנוח. קשר סיבתי שכזה הוכח גם הוכח" (סעיף 8 לפסק הדין).

כעת, עותרים המבקשים לקבלתה של רשות ערעור, בטענם כי שגה בית-משפט השלום – ובעקבותיו אף בית המשפט המחוזי – בקבעו כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחדליהם לתאונה, ומבקשים כי יותר להם להוסיף ולדרוש בדבר אף בפני בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור אינה ניתנת על דרך הכלל, אלא רק במקרים יוצאי דופן, המקפלים בתוכם סוגיות להן נודעת חשיבות משפטית, ציבורית או חוקתית. עניינם של המבקשים אינו נמנה עם אלה. השגותיהם, המרכזות עצמן, כאמור, בסוגיית קביעת הקשר הסיבתי, לובנו בהרחבה בפסק דינו המנומק של בית-משפט השלום, ובית המשפט המחוזי שב ונדרש אליהן. בקביעותיהם – חרף טענות בא-כוח המבקשים - לא נמצא לי כל חידוש או קושי, וממילא לא נמצאו לי עילה או טעם להידרש אליהם בשלישית.

הבקשה נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.