רע"פ 8194/98 מרדכי לוי נ. מדינת ישראל

כתב האישום שהוגש כנגד המבקש ייחס לו שתי עבירות: זיוף בידי עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 421 רישא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, וכן גניבה בידי מורשה, עבירה לפי סעיף 393 לחוק. לפי הנטען בכתב האישום, ביצע המבקש כל אחת מן העבירות פעמיים, בשני תאריכים שונים.

בית משפט השלום זיכה את המבקש מכל העבירות שיוחסו לו, למעט עבירת הגניבה בידי מורשה שבוצעה בתאריך 12.8.89, שבה הורשע המבקש. בית המשפט ביסס את ההרשעה על ממצאים עובדתיים העולים בעיקר מעדויותיהם של עדי התביעה, אך גם מדברים שנשמעו בעדות המבקש עצמו. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אמינות עליו לחלוטין עדויותיהן של הקופאיות שעבדו עם המבקש, ואילו עדותו של המבקש נשמעת " מתחמקת , לא סבירה ולא אמיתית ".

למרות חומרת העבירה, התחשב בית המשפט בנסיבותיו האישיות של המבקש, והטיל עליו 6 חודשי מאסר על תנאי במשך 3 שנים שלא יעבור עבירת רכוש, קנס בסך 1,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו, ופיצוי כספי למתנ"ס רמת-אליהו בסך 700 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בגין הרשעתו. בערעורו טען המבקש כי בהעדר ראיה ישירה לפיה גנב סכום כסף ביום 12.8.89, הרי שעל הראיות הנסיבתיות בעניין הגניבה להיות קונקלוסיביות, ואולם הראיות המפורטות בהכרעת הדין של בית משפט השלום אינן כאלה. זאת לאור האפשרות שהכסף נגנב על ידי אחר. כמו כן טען המבקש כי כאשר בית משפט השלום זיכה אותו מעבירת זיוף סרטי קופה מיום 12.8.89, היה עליו לזכותו גם מעבירת הגניבה.

עירעורו של המבקש נדחה. בית המשפט המחוזי סקר את הראיות שהיו בפני בית המשפט קמא, בקובעו כי חלק מן הראיות מהוות ראיות ישירות, וחלק אחר: "גם אם בדוחק ניתן לכנותן כראיות נסיבתיות, היו קרובות מאד במהותן ובאופין לראיות ישירות". בית המשפט המחוזי סבר כי האפשרות שהעלה בא-כוח המבקש לעניין גניבת הכסף על-ידי אחר, היא אפשרות תאורטית שהמבקש לא השכיל להראות כיצד היה בה כדי לכרסם במשקל הראיות בתיק. בהמשך, ציין בית המשפט המחוזי את ממצאי האמינות שקבע בית המשפט קמא, וקבע שאין להתערב בהם. בסופם של דברים פסק בית המשפט המחוזי כי מסקנותיו של בית המשפט קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות שהיה לפניו, ועל כן דחה את הערעור.

על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

המבקש שב וטוען כי האפשרות בדבר גניבת הכסף על ידי אחר מעלה ספק סביר והיא אינה בגדר אפשרות תאורטית גרידא. כמו כן טוען המבקש כי קיומה של האפשרות בדבר גניבת הכסף על ידי אחר, אינה מאפשרת להסיק מסקנה קונקלוסיבית בדבר אשמתו, כפי שנדרש במצב של ראיות נסיבתיות.

כידוע, ערעור ברשות בפני בית משפט זה כערכאה שלישית ניתן רק בנסיבות מיוחדות שמעלות שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. ( ר' ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123 ). נסיבות אלה אינן מתקיימות בענייננו. טענותיו של המבקש הן כולן טענות הנוגעות לממצאים עובדתיים ולמסקנות המתחייבות מהן. הטענות נידונו בפני בית המשפט המחוזי ונדחו על-ידו, ואין מקום ליתן בגינן רשות ערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.