רע"פ 820/09 הניה קרצר נ. גליה מאור

ענינה של הבקשה שבפנַי בקובלנה פלילית, שהגישה המבקשת נגד העומדים בצמרת בנק לאומי לישראל בע"מ, באישום של הוצאת לשון רע. ראשיתה של הפרשה במחלוקת שנתגלעה בין המבקשת לבין מנהלת סניף הבנק בנווה שאנן בחיפה, ובעקבותיה עתרה המבקשת לפגוש פנים אל פנים את מנכ"לית הבנק, גליה מאור. משסורבה, שכרה המבקשת את שירותיה של חברת חקירה פרטית, אשר בדקה ומצאה היכן מתגוררת הגב' מאור, ובשיחה טלפונית עם מזכירתה הצהירה המבקשת כי אם הפגישה לא תתקיים במשרדי הבנק, לא יהיה מנוס מלקיימה בביתה של המנכ"לית. בעקבות כך הגיש הבנק תלונה למשטרת ישראל, ולפיה איימה כביכול המבקשת לסור אל בתיהם הפרטיים של מנכ"לית הבנק ושל יושב-ראש מועצת המנהלים שלו, ולרוצחם נפש. דא עקא, המבקשת הקליטה את שיחת הטלפון המ דובר ת, ומשהוברר כי אין שחר לטענות הבנק הוחלט לסגור את תיק החקירה. תלונה נגדית, שהגישה המבקשת נגד ראשי הבנק, נזנחה אף היא. בדרך לגניזת התיק איבדה אותו המשטרה, ורק בעקבות לחץ כבד שהפעילה המבקשת מוּנה בודק לבחינת נסיבות האובדן, התיק שוחזר והמבקשת שבה והגישה את תלונתה. הטיפול בתלונה זו הסתיים בשנת 2004, במסקנה כי אין מקום לחקירת המשטרה.

בהמשך, והיה זה ביום 13.3.06, הוגשה הקובלנה נושא הבקשה שבפני. בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, שנדרש לה, קבע כי הקובלנה התיישנה באשר מעשה העבירה לו נטען – מסוג עוון – התרחש בשנת 1998, היינו, למעלה מחמש שנים קודם שהוגשה הקובלנה. גם בית-המשפט המחוזי לא ראה מקום להיעתר למבקשת, וערעורה נדחה לאחר שנקבע (מפי סגנית הנשיא , כבוד השופטת ד' ברלינר ) כי בתקופה שבין מועד העבירה הנטען לבין מועד הגשתה של הקובלנה, לא התרחש אירוע שבכוחו לעצור, על-פי דין, את מרוץ ההתיישנות.

המבקשת, הממאנת להשלים עם תוצאה זו, עותרת בבקשה שבפני להראות כי אירוע מפסיק התרחש-גם-התרחש. לגישתה, ראיה למסקנתה זו תימצא אם תאומץ השקפה הרואה בכל שלביה של הפרשה – לרבות הסכסוך בחיפה, שהסתיים במתן פסק-דין בשנת 2005 והחקירה בפרשת היעלמות התיק, שנערכה בשנת 2003 – אירוע אחד אשר ברי כי לא התיישן קודם שהוגשה הקובלנה. לחלופין, משיגה המבקשת על ממצאן של ערכאות קמא ולפיו בגביית תלונתה לא היה משום פעולת חקירה, כהגדרתה בדין, אשר בכוחה לעצור את מרוץ ההתיישנות. רביעית, מטעימה המבקשת, כי כל ספק לענין תחולת ההתישנות ראוי שיפעל לטובתה, לאמור, כי יוביל למסקנה כי יש להידרש לקובלנה גופה.

ברם, לא זו בלבד שאין הבקשה מקיימת את תנאי הפסיקה לענין הרשאתו של ערעור שני, באשר דבר בה אינו חורג מנסיבותיו הפרטניות של המקרה ( ר"ע 103/82

חני ון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), אלא שגם לגופן לא ניתן להיעתר לטענות המועלות בה. הסכסוך המקורי, אובדן התיק והקובלנה שהוגשה קשורים אמנם בקשר רעיוני זה לזה, אך בשום פנים אין לראותם כשלבים עוקבים באותה פרשה. פסק-הדין שניתן, והבדיקה המשטרתית שנערכה, לא הפסיקו את מרוץ ההתיישנות בעבירה של הוצאת לשון הרע, עמה אין להם דבר וחצי דבר. באשר לגביית התלונה, הרי דבר אינו מצדיק שינוי מממצאי העובדה שגובשו בשתי ערכאות קמא, כאחת, לאמור, כי זו לא לוותה בחקירה של ממש ועל כן אין בכוחה לקטוע את מרוץ ההתיישנות. לא ספק ולא קצהו של ספק מתעורר, אפוא, בשאלת ההתיישנות, ובדין נדחתה השקפתה של המבקשת בערכאות הקודמות.

מטעמים אלה, שאך מובן הוא כי אין בהם כדי לקבוע כל עמדה בשאלת צדקתה של הקובלנה שהוגשה, אינני רואה מקום לאפשר ערעור שני, ולפיכך הבקשה נדחית.