החלטה3 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"פ 8240/07 איל פנחס נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

תעבורה · מועד תחילת מניין תקופת הפסילהבקשת רשות ערעור על גזר דין של בית המשפט המחוזי בערעור על גזר דין של בית המשפט לתעבורה

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על גזר דין בעבירות תעבורה. נקבע כי מניין תקופת הפסילה מתחיל ביום מתן גזר הדין, ואם הרישיון הופקד מאוחר יותר - ממועד ההפקדה בפועל. עוד נקבע כי אין להורות על הפקדת רישיון לפני מתן גזר הדין, וכי אין מקום לערעור שני ללא טענה בעלת חשיבות כללית.

העובדות

המבקש הורשע בעבירות תעבורה, בהן נהיגה בשכרות, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון וביטוח, ונגזרו עליו פסילה ומאסר על תנאי. בית המשפט לתעבורה דחה בקשתו להפקיד את רישיונו לפני מתן גזר הדין, וערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

השאלות המשפטיות

  1. 1.מהו המועד ממנו יימנה עונש פסילת רישיון נהיגה שהוטל על נאשם?
  2. 2.האם יש להורות על הפקדת רישיון הנהיגה לפני מתן גזר הדין?

הלכות

  1. 1

    מועד תחילת מניין תקופת הפסילה הוא מיום מתן גזר הדין, ואם חלף זמן עד הפקדת הרישיון בפועל, המועד הקובע הוא מועד ההפקדה בפועל.

    ״מי שנפסל מהחזיק ברישיון חייב למסור את רישיונו לרשות, ועד אשר יעשה כן, לא יחל מניין תקופת הפסילה שנגזרה עליו.״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    אין מקום להורות על הפקדת רישיון נהיגה טרם מתן גזר הדין, שכן בית המשפט אינו יודע מראש מה תהיינה תוצאות גזר הדין.

    ״בית המשפט אינו יכול להורות על הפקדת רישיון הנהיגה בטרם מתן גזר הדין, כפי שמבקש המבקש בבקשתו״
    לציטוט במסמך ←
  3. 3

    אין מעניקים רשות לערעור שני אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית.

    ״הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • מניין תקופת הפסילה
  • הפקדת רישיון
  • נהיגה בזמן פסילה
  • רשות ערעור
  • גלגול שלישי
  • חניון חיפה

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"פ

8240/07

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

איל פנחס

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית

המשפט המחוזי במחוז מרכז (פתח-תקוה) מיום 9.9.07 בע"פ 2863-08-07 שניתן

על-ידי כבוד השופטת נ' אהד

בשם המבקש:

עו"ד דוד גולן

בשם המשיבה:

עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד

החלטה

כנגד המבקש הוגש לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (פל 1224/05), המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) בקשר עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) בקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה בקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); עבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה בפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה בלא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) + 38(1) לפקודת התעבורה; ועבירה של נהיגה בלא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 8.4.05 בשעה 01:40, נהג המבקש בתל-אביב ונעצר על-ידי סיור משטרתי. ביום 15.2.05 נפסל המבקש מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 חודשים בנוכחותו במסגרת תיק 1990/05 בבית המשפט לתעבורה ברמלה, וביום 16.2.05 הפקיד המבקש תצהיר אובדן. בכתב האישום נטען, כי המבקש נהג בזמן פסילה, בלא רישיון נהיגה ובלא ביטוח המכסה את נהיגתו. עוד נטען בכתב האישום, כי המבקש נהג כשהוא שיכור וכן נתגלה בבדיקת שתן חומצת חשיש, המעידה על שימוש בחשיש/מריחואנה.

בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט י' ויטלסון ) הרשיע, ביום 21.2.07, את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום והטיל עליו, ביום 4.6.07, את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים פסילה בפועל וכן 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא, שלא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה בזמן פסילה. עוד נקבע, כי הפסילה בפועל תחל מיום מתן גזר הדין.

על גזר הדין של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו טען בא-כוח המבקש, כי טעה בית המשפט לתעבורה עת שסירב לאפשר למבקש להפקיד רישיונו שנה וחצי לפני מתן גזר הדין.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) דחה את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.

עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא על כך, שבית המשפט לתעבורה דחה את בקשתו להפקיד את רישיון הנהיגה שלו לפני שניתן גזר הדין בעניינו.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת

חניון חיפה .

כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי המועד ממנו יימנה עונש פסילה שהוטל על נאשם הוא מיום מתן גזר הדין. כך, למשל, נקבע ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 481 (להלן: פרשת רונן מאיר ):

"ברור אפוא מקריאת סעיפים 42(א) ו-42(ג)(1), ביחד עם תקנות 556(א) ו-557(א), כי מי שבית-משפט הטיל עליו תקופת פסילה תחל הפסילה מיום מתן גזר הדין".

עוד נקבע בפרשת רונן מאיר , כי אם חלף זמן בין מתן גזר הדין לבין המועד בו הופקד רישיון הנהיגה בפועל, כי אז המועד הקובע לתחילת מניין עונש הפסילה, הוא מועד ההפקדה בפועל. וכך נקבע:

"... מי שנפסל מהחזיק ברישיון חייב למסור את רישיונו לרשות, ועד אשר יעשה כן, לא יחל מניין תקופת הפסילה שנגזרה עליו. פרק הזמן שבין מתן גזר הדין ועד הפקדת הרישיון אינו בא במניין תקופת הפסילה, וכל אותה עת נוהג מי שרישיונו נפסל ברכב שנהיגתו אסורה בלי רישיון (סעיף 67 לפקודה)".

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין יש לדחות את טענת בא-כוח המבקש. שכן, בית המשפט אינו יכול להורות על הפקדת רישיון הנהיגה בטרם מתן גזר הדין, כפי שמבקש המבקש בבקשתו, שכן אין בית המשפט יודע מראש מה תהיינה תוצאות גזר הדין.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

ניתנה היום, י"ט בכסלו התשס"ח (29.11.2007).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (2 תיקים)

  • עפ 2863-08-07
  • רעפ 9237/99

הלכות

  1. 1מועד תחילת מניין תקופת הפסילה הוא מיום מתן גזר הדין, ואם חלף זמן עד הפקדת הרישיון בפועל, המועד הקובע הוא מועד ההפקדה בפועל.
  2. 2אין מקום להורות על הפקדת רישיון נהיגה טרם מתן גזר הדין, שכן בית המשפט אינו יודע מראש מה תהיינה תוצאות גזר הדין.
  3. 3אין מעניקים רשות לערעור שני אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית.