רע"פ 8256/08 יצחק ספיר (ספיאשווילי) נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום באשדוד (פ 314/05) בגין עבירה של ניסיון לפציעה, לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק עונשין; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ועבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 21.2.2005 בשעה 05:00 לפנות בוקר לערך, המבקש, שהיה בגילופין, הטיל את מימיו בכניסה למועדון בחוף הקשתות באשדוד. המתלונן יצא מהמועדון באותה העת וביקש ממנו שיתפנה בשירותים. בתגובה הוציא המבקש סכין מכיס מכנסיו והחל לרדוף אחר המתלונן כשהוא מנסה לדקור אותו. בשלב זה נתפס המבקש על ידי אחרים והמתלונן הצליח להעיף את הסכין מידיו של המבקש. במעמד המתואר איים המבקש על המתלונן כי ישלם על מעשיו, בתיבול ביטויים שהשתיקה יפה להם. לאחר מכן, משהגיעו שוטרים למקום, המבקש בעט וקילל את השוטרים ומשנודע לו כי הוא עצור סרב להיכנס לניידת המשטרה, עד אשר הוכנס אליה בכוח על ידי השוטרים.

ביום 17.10.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' לביא ) את המבקש בעבירה של ניסיון פציעה בנסיבות מחמירות; עבירה של איומים; עבירה של החזקת סכין שלא כדין; ועבירה של התנגדות למעצר חוקי. יש לציין כי בכתב האישום נפלה טעות ולצד תיאור עבירת הפציעה במילים צוין סעיף 333 לחוק העונשין, אשר מתייחס לעבירת החבלה החמורה. בעקבות טעות זו ניתח בית המשפט את עבירת החבלה החמורה, תוך שזיכה את המבקש מעבירה זו.

ביום 19.2.2008 גזר בית המשפט על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל; קנס בסך 3,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו; חילוט סך של 5,000 ש"ח מהתחייבות עליה חתם המבקש בתיק 143/03; הפעלת עונש מאסר מותנה של 12 חודשים מתיק פלילי 2057/00 שיופעל באופן מצטבר לתקופת המאסר לעיל; הפעלת עונש מאסר מותנה של 12 חודשים מתיק פלילי 143/03 שיופעל באופן מצטבר; הפעלת עונש מאסר מותנה של 6 חודשים מתיק פלילי 143/03 שיופעל באופן מצטבר; הפעלת עונש מאסר מותנה של 6 חודשים מתיק פלילי 2057/00 שיופעל באופן חופף; הפעלת עונש מאסר מותנה של 5 חודשים מתיק פלילי 143/03 שיופעל באופן חופף; כך שסך הכל נגזרו על המבקש 54 חודשי מאסר בפועל.

על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 5176/08). במסגרת הערעור הסכימה באת כוח המשיבה כי עונשו של המבקש יוקל עד כדי הפחתת שנה מתקופת מאסרו בפועל. ביום 23.7.2008 דחה בית המשפט (כבוד הנשיא י' פלפל , והשופטים א' ואגו ו- ר' יפה כ"ץ ) את טענותיו של המבקש לעניין הכרעת הדין, תוך שקיבל באופן חלקי את ערעורו על גזר הדין. בית המשפט המחוזי החליט לקצר בעונשו של המבקש לאור החשש כי השגיאה שנפלה בכתב האישום, ואשר בגינה בחן בית משפט השלום את יסודות עבירת החבלה החמורה, הובילה להחמרה מסוימת בגזירת עונשו של המבקש. עוד ציין בית המשפט כי הדעת לא נוחה מכך שאירוע אשר ארך שניות מספר בהן המבקש איבד את שיקול דעתו, תחת השפעת משקאות משכרים, תביא להפעלת חמישה מאסרים מותנים לתקופות ארוכות. לבסוף, בית המשפט המחוזי שקל לקולא את התקופה הלא מבוטלת בה שהה המבקש במעצר בית מלא במסגרת ההליכים נגדו. לאור זאת, בית המשפט גזר על המבקש 18 חודשי מאסר בפועל על העבירות בהן הורשע בהליך הנוכחי תחת השנתיים אשר נגזרו עליו בבית משפט קמא. כמו כן קבע כי המאסרים על תנאי העומדים ותלויים נגדו יופעלו כך שיירצה עוד 18 חודשי מאסר בפועל באופן מצטבר, והשאר יופעלו באופן חופף למאסרו בתיק זה. כך שבסופו של יום גזר בית המשפט המחוזי על המבקש 36 חודשי מאסר בפועל תחת 54 החודשים אשר נגזרו עליו בבית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש כנגד חומרת עונשו בלבד. לדידו, שגה בית המשפט המחוזי משלא קיצר את עונשו כך שלא יירצה יותר משנת מאסר אחת בגין העבירות נשוא כתב האישום, נוסף לעונשי המאסר על תנאי אשר הופעלו נגדו. זאת, משום שלא ניתן משקל דיו לטעות

אשר נפלה בהכרעת דינו של בית משפט השלום משדן ללא הצדקה בעבירת החבלה החמורה. עוד גורס הוא כי בית המשפט לא נימק מדוע חלק מעונשי המאסר על תנאי אשר הופעלו כנגדו הופעלו באופן מצטבר, ומכל מקום יש להפעילם באופן חופף בלבד בנסיבות המקרה. טענה נוספת עניינה בכך שבית המשפט לא ייחס משקל ראוי למעצר הבית בו שהה המבקש למשך שלוש וחצי שנים טרם הרשעתו. לבסוף נטען כי עונש של 36 חודשי מאסר בפועל הינו בלתי מידתי וחורג מרף הענישה המקובל לעבירות בהן הורשע המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. לפתח דלתו של בית המשפט רבצו חומרת העבירות שביצע המבקש ועברו הפלילי המכביד, אשר מותירים מקום רב לספק באשר לרצונו של המבקש להיטיב את דרכיו ולתועלת אשר תהא להתערבות לקולא בעונשו. אף על פי כן, בית המשפט המחוזי בחר לבוא לקראת המבקש וקיצר בעונשו בצורה משמעותית לנוכח הטעמים אשר נמנו לעיל. כעת מלין המבקש כי בית המשפט לא נתן לטעמים אלו את משקלם הראוי ויש לקצר בעונשו עוד יותר. ברם, אין בידי לקבל את טענותיו השונות לאור פסק דינו המפורט והמנומק כראוי של בית המשפט המחוזי, בו נשקלו רובן ככולן לפני ולפנים. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להתערב בעניינו של המבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.