רע"פ 8287/06 ולרי סירוטין נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בפתח תקוה (ת.פ 2257/02) בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; וכן עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין.

לפי העובדות המפורטות בכתב האישום, ביום 24.3.01 בשעות לפנות בוקר הסיעה לובה שירנזון (להלן: המתלוננת) ברכבה את המבקש לאחר שהשניים נפגשו בבית קפה בפתח תקוה. המבקש הציע למתלוננת לעלות לדירתו ולאחר שסירבה, הוא תקף אותה בכך שמשך אותה בחוזקה כשהוא אוחז בסוודר שלבשה. בעקבות זאת, נסעה המתלוננת לכיוון תחנת המשטרה ובמהלך הנסיעה ביקש ממנה המבקש, כי תעצור את רכבה ולאחר שעצרה ביקש ממנה נשיקה. לאור סירובה של המתלוננת שרט וחתך אותה המבקש בזרועותיה באמצעות מכשיר חד. המתלוננת המשיכה לנסוע, כאשר המבקש ברכבה, לכיוון תחנת המשטרה וכשמצאה את שער הכניסה סגור החלה להבהב באורות רכבה. המבקש איים על המתלוננת שיפגע בה ואמר לה שהוא יהרוג אותה תוך שהוא תופס בגרונה. בנוסף, חשף המבקש בפניה את איבר מינו ואמר לה "תמצצי לי או שאני אקח את האוטו שלך ואזרוק בזבל". לבסוף, הוציא המבקש את מפתחות הרכב ולקח אותם ורדף אחר המתלוננת כאשר היא נמלטה מהרכב ועד שנכנסה לרכב אחר שהסיעה מהמקום.

בית-משפט השלום בפתח תקוה (כבוד השופטת ד' עטר) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו, ביום 19.2.06, עונש של 20 חודשי מאסר בפועל; הפעלה של מאסר מותנה מתיק קודם של שבעה חודשים באופן מצטבר; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שהמבקש לא יעבור עבירת מין או אלימות מסוג פשע; וכן שמונה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שהמבקש לא יעבור עבירת מין או אלימות מסוג עוון.

בהכרעת-הדין, סקר בית-המשפט את הראיות שעמדו בפניו וקבע, כי הוא נותן אמון בגרסת המתלוננת ומעדיפה על-פני גרסת המבקש. בגזר-דינו, התייחס בית-המשפט אל חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, אל עברו הפלילי ואל חלוף הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום, הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ס' רוטלוי והשופטים י' שיצר וק' ורדי) דחה את הערעור על הכרעת-הדין פה אחד ואת הערעור על גזר-הדין ברוב דעות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מרבית טענותיו של המבקש עסקו בממצאי מהימנות, בהם ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב. למרות זאת, בחן בית-המשפט את מרבית טענותיו לגופן וקבע, כי אין הן משנות את המסקנה אליה הגיע בית-משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור אשר בפניי, במסגרתה חוזר בא-כוח המבקש על הטענות אותן העלה בפני בית-משפט קמא ומוסיף, כי טענתו העיקרית, לפיה דרך ניהול המשפט גרמה למבקש עינוי דין, לא זכתה להתייחסות בפסקי הדין של הערכאות הקודמות. לטענתו, עינוי הדין נובע מהשיהוי בהליכים, מכך שהמבקש לא היה מיוצג במהלך רובם של הדיונים ומכך שאף לאחר שמונה לו סניגור, אפשרו לו לחקור בחקירה נגדית נוספת רק את המתלוננת, ואף זאת לחצי שעה בלבד. לטענתו, השתלשלות ההליכים בתיק פגמה בזכותו של המבקש להליך הוגן והיה צורך לתת לה משקל בהרשעתו ואף בגזירת העונש. בנוסף, מעלה בא-כוח המבקש טענות רבות בנוגע לניתוח התשתית הראייתית על-ידי הערכאות הקודמות וכן לאופן בו התייחס בית-המשפט המחוזי אל טענות אלו. כמו-כן, מלין בא-כוח המבקש על העונש שהוטל על המבקש, אשר לטענתו חורג בהרבה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. לעמדתה, טענות המבקש נוגעות לממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, ולבטח לא ערכאת ערעור שנייה, אינה נוטה להתערב בממצאים אלו. לעניין טענותיו של בא-כוח המבקש בנוגע לעיוות הדין שנגרם לו, טוענת באת-כוח המשיבה, כי בית-המשפט הבהיר למבקש את זכותו לפנות לסניגוריה הציבורית בבקשה לקבלת ייצוג וכן הובהר לו כי לא יהיה בהיעדר ייצוג על-מנת למנוע את תחילת שמיעת הראיות בתיק. בית-המשפט החליט למנות למבקש סניגור, לאחר שהמבקש לא פנה מיוזמתו אל הסניגוריה הציבורית ועל אף שהוא לא היה מחויב לעשות כן. לפי עמדתה של באת-כוח המשיבה, לא נגרם למבקש בנסיבות אלו כל עיוות דין.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ולא הצביע על עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור

(הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

בעיקר טענותיו, מבקש בא-כוח המבקש מבית-משפט זה להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שקבעו הערכאות הקודמות. כידוע, הלכה היא, כי בית-משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234). דברים אלו נכונים במיוחד, כאשר מדובר בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותה של קורבן עבירת מין (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 419 ) .

המקרה שבפנינו אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. בית-משפט השלום דן בפירוט בראיות שהובאו בפניו וביסס את קביעותיו, בין היתר, על האמון שנתן בגרסת המתלוננת. כמו-כן, התייחס בית-משפט השלום בהכרעת דינו לסתירות הקיימות בגרסת המתלוננת, למשל ביחס לחתכים בידה, ונתן עליהן את דעתו בהגיעו למסקנה, כי גרסתה של המתלוננת עדיפה בעיניו על-פני גרסת המבקש. בית-המשפט המחוזי, אף הוא בחן את חומר הראיות, ומצא שגרסת המתלוננת עדיפה בעיניו מאשר גרסת המבקש. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בממצאי המהימנות ובממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות.

בנוגע לטענות בא-כוח המבקש העוסקות בניהול ההליך ובזכות להליך הוגן אציין, כי בית-משפט השלום הבהיר למבקש בשתי ישיבות שונות (בתאריכים 2.9.04, 8.12.04) שהוא רשאי לפנות לסניגוריה הציבורית לשם בדיקת זכאותו לייצוג וכי בכל מקרה לא יידחה הדיון ולא יהיה בהיעדר ייצוג כדי למנוע את שמיעת הראיות. כאשר המבקש לא הסדיר את עניין ייצוגו משום ששכח (כפי שאמר בפרוטוקול הדיון מיום 26.1.05), הורה לו בית-המשפט לעיין בחומר הראיות בטרם יוחל בשמיעת הראיות ואף החליט, ביום 31.3.05 למנות לו סניגור, למרות שהמבקש אינו עומד בקריטריונים למינוי סניגור, כפי שעולה מסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. לאחר שמונה למבקש סניגור התקיימה ישיבה ביום 29.5.05 בה ביקש הסניגור לזמן בשנית את המתלוננת, ובית-המשפט קיבל את בקשתו. ביום 26.10.05 דחה בית-המשפט את בקשת בא-כוח המבקש לזמן עד נוסף, היות ולא נתבקשה הבאתו עם מינוי הסניגור. יחד עם זאת, אישר בית-המשפט לצטט קטעים רלוונטיים מהודעתו של העד במשטרה. בהתחשב בנסיבות שתוארו לעיל, אינני סבור כי נגרם למבקש עיוות דין בניהול המשפט המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה.

טענותיו של בא-כוח המבקש לעניין גזר-הדין, אף הן דינן להדחות. כידוע, טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). לאור חומרת העבירות שביצע המבקש, עברו הפלילי והעובדה, כי משך הזמן שעבר מאז ביצוע העברות נקלח בחשבון על-ידי הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בגזר-הדין.

אשר-על-כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.

החלטתי בנוגע לעיכוב ביצוע עונש המאסר, מיום 12.10.06, מבוטלת בזה.

על המבקש להתייצב ביום 14.1.07 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם תחילת ריצוי עונשו.