רע"פ 8287/10אלכס צויגנבאום נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 31039-01-10, כב' השופטים א' טל , ר' לורך , צ' דותן ) מיום 4.11.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (פ 1216/05, כב' השופט י' לוי ).

המבקש הורשע בבית משפט השלום ביום 29.12.2008, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של תיווך לשוחד לפי סעיף 295 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) בצירוף סעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), ובעבירה של סיוע לקבלת דבר במרמה ובנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 31, 32 ו-415 לחוק העונשין, בצירוף סעיף 35 לפקודת התעבורה. בגין הרשעתו הוטלו על המבקש העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור על העבירות בהן הורשע לרבות, ניסיון או סיוע לעבור על העבירות הללו; קנס בסך 20,000 ש"ח; שנת פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה שמניינה יחל ביום שחרורו.

סיפור המקרה, שסופו בהרשעתו של המבקש, הינו חלק מפרשייה רחבת היקף שנתבררה בבית משפט השלום ובה 25 נאשמים. וכך עולה, בתמצית, מהחלקים הרלוונטיים לענייננו בכתב האישום: הנאשם העיקרי בתיק (להלן: בכר ), שימש בתקופה הרלוונטית לכתב האישום – היא התקופה שבין החודשים ינואר עד יולי 2004 – כבוחן נהיגה מוסמך ובחן את המבקשים רישיון נהיגה במבחני נהיגה עיוניים ומעשיים, ברשויות הרישוי רחובות וראשון לציון. באותה תקופה, היה המבקש מורה לנהיגה בבית ספר לנהיגה בראשון לציון ובין היתר עסק בהוראתו של אדם בשם אנדריי זסלבסקי (להלן: אנדריי ). בין המבקש לבין בכר נוצרו קשרי ידידות הדוקים ובכר סייע למבקש במתן קדימות לתלמידיו בקביעת מועדי המבחנים המעשיים. כמו כן, במספר מקרים ציין בכר בכזב בטופס הבקשה לקבלת רישיון (להלן: הרש"ל ) כי מבקשי רישיון הנהיגה למדו נהיגה אצל המבקש. פעולה זו הייתה חלק מסדרת פעולות שביצע בכר, על מנת שמשרד התחבורה ייתן רישיון נהיגה למבקשי רישיון ששילמו לו שוחד כספי. עוד עולה, מהאישום השלישי במסגרתו הואשם המבקש, שהמבקש הציע לאנדריי כי יסייע לו לעבור בהצלחה את מבחן הנהיגה העיוני והמעשי באמצעות מתן שוחד כספי בסך 8,000 ש"ח לבוחן ממשרד הרישוי. אנדריי העביר לו את הסכום המבוקש בתשלומים, והוא מצידו העביר לידיו של בכר את הסכום (כולו או חלקו), תוך שהוא מסכם איתו כי ידאג להצלחתו של אנדריי במבחנים. ואכן, אנדריי ניגש למבחן העיוני והמעשי, כאשר בכר משמש כבוחנו, ואף שלא צלח מבחנים אלו קיבל בהם את החותמת "עבר".

בהכרעת דין מפורטת ומנומקת הרשיע בית משפט השלום את בכר בעבירות שיוחסו לו ב-22 מתוך 26 האישומים שהופנו כנגדו. כמו כן, הרשיע הוא, כאמור, גם את המבקש בעבירות עליהן עמדנו לעיל. הכרעת הדין, לעניין האישום השלישי לפיו הורשע המבקש, התבססה על מסכת של ראיות נסיבתיות כאשר בית משפט השלום קבע כי עולה מהן מסקנה הגיונית יחידה לפיה, המבקש ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. למסקנה זו מצא בית המשפט חיזוק גם בדברים הבאים:

" אף בחוסר יכולתו של אלכס ליתן הסבר כלשהו לפשר רישומו כמורה הנהיגה על טופסי הרש"ל של 19 נאשמים ועדי תביעה שהכחישו כי היו תלמידיו, ושכולם נבחנו במבחן המעשי על ידי בכר, ולהימצאות פרטיו אצל מוני, כדי לחזק את המסקנה המתוארת. אני דוחה את טענת הסנגור שאלכס כביכול לא ידע, ולא יכול היה לדעת, דבר הרישומים הכוזבים שערך בכר ברש"לים של הנאשמים [...] אין זה מתקבל על הדעת שאלכס לא ידע על כך ".

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי מרכז, במסגרתו הלין הן על הכרעת הדין והן על חומרת עונשו. לעניין הכרעת הדין, טען המבקש, כי אין בראיות הנסיבתיות שהוגשו כדי להוכיח את אשמו, ולראייה טען שגרסה שהציג בפני בית משפט השלום הינה מסקנה חלופית אפשרית היכולה לעלות מאותן הראיות. עוד הוא טען, כי במסגרת הכרעת הדין בית משפט השלום קבע שעצם השימוש של בכר בשם המבקש בכזב מעיד שהוא היה קשור בקשר פלילי עם בכר. דא עקא, שלטענת המבקש טענה זו הועלתה על ידי התביעה אך בסיכומיה ולא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפניה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על שני חלקיו, בקובעו כי הראיות הנסיבתיות שהוגשו אכן מובילות למסקנה הגיונית יחידה לפיה המבקש ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וכי העונש שהוטל עליו הולם את העבירות ונסיבות המקרה. עוד הוא קבע,

כי אף אם יניח, לטובת המבקש, כי לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כראוי למול טענת המשיבה, הרי ש:

"מדובר בממצא אחד מתוך רבים עליהם סמך בימ"ש קמא את מסקנתו כשלממצא זה משקל מוגבל. זאת כאשר עיון בחקירתו הנגדית מגלה שהוא נחקר רבות אודות הימצאות שמו ברש"לים הרבים, לא ידע לתת לכך הסבר וגם לא ענה על השאלה הכיצד לא הטיח בפני בכר את רישומו כמורה הנהיגה [...]".

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה מלין המבקש פעם נוספת על הכרעת הדין בעניינו ועל חומרת עונשו. המבקש חוזר בבקשתו על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי, בדגש על הטענה כי לא עלה בידו להתגונן כראוי מפני טיעונה המפתיע של המדינה.

המדינה מצידה, מתנגדת לבקשה. לטענתה, על הבקשה להידחות על הסף מאחר והיא איננה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לגופו של עניין, סומכת היא את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

מעל לנדרש, יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. טענה ראשונה, הינה טענת שינוי החזית או הטיעון המפתיע מצד המשיבה. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אף אם נניח שיש ממש בטענת המבקש בהקשר זה, הרי שבמסגרת הכרעת הדין, משקלה של טענת המשיבה שהתקבלה קל כנוצה והשפעתה עליה מוגבלת ביותר. בראשית, ביסס בית משפט השלום את קביעתו כי ישנה אפשרות הגיונית אחת בלבד העולה ממכלול הראיות הנסיבתיות ולפיה ביצע המבקש את העבירות המיוחסות לו, ואך מאוחר יותר הוסיף כי מסקנתו זו מתחזקת גם נוכח קביעתו שהמבקש ידע על רישומו הכוזב בטופסי הרש"ל. יוצא אם כן, שהרשעת המבקש הייתה עומדת על מכונה אף במקרה שטענה זו לא הייתה מתקבלת, ולפיכך אין כל עילה להתערבותה של ערכאת הערעור (בענין זה השוו: סעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; יעקב קדמי על הראיות

חלק רביעי 1880-1877 (2009) (להלן: קדמי ).

יתר טענות המבקש, עניינן בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. ככל שאלו נוגעות לממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, הרי שגם כאן יחול הכלל הידוע בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל פ"ד ו(1) 514,

560 (1952)), כאשר לא מצאתי שהיה כאן כל מקום לחרוג ממנו. ככל שאלו נוגעות למסקנה אותה הסיק בית משפט השלום ממכלול הראיות הנסיבתיות, הרי שמסקנה זו מקובלת עליי ובית משפט השלום רשאי היה להרשיע את המבקש על בסיסה.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 24.2.2011 בשעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי מרכז, לשם תחילת ריצוי עונשו.