רע"פ 8337/04 יעקב ורד נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

1.המבקשים הורשעו בבית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת י' אמסטרדם) בעבירות על סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961, בשל שימוש בשיטות של מרמה, עורמה ותחבולה להעלמת הכנסות אותן הפיק המבקש 1 במהלך השנים 1998-1992 מעיסוקיו כקבלן עצמאי וכן כעובד במסגרת המבקשת 2. בשל המעשים שבהם הורשע גזר בית משפט השלום על המבקש 1 עשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל, שניים עשר חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50,000 ₪ ועל המבקשת 2 הטיל קנס סמלי בסך 100 ₪ בהתחשב בעובדה שבמועד מתן פסק הדין לא הייתה עוד חברה פעילה.

2.המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, הן לעניין ההרשעה והן לעניין חומרת העונש שנגזר על המבקש 1. בעקבות דין ודברים שהתקיים בין הצדדים במסגרת הליך הערעור ובהמלצתה של ערכאת הערעור, הושגה ביניהם הסכמה אשר פורטה בעמוד 11 לפרוטוקול הדיון מיום 13.5.2004, וזה נוסחה:

1.המערער [המבקש 1] חוזר בו מן הערעור לעניין הרשעתו בדין;

2.הוסכם כי לצורך העונש יחשבו כל הדו"חות שהוגשו גם על-ידי בנו של המערער [המבקש 1] רונן ורד כאילו הוגשו על-ידי המערער [המבקש 1] במועדים ובאופן שהוגשו;

3.הצדדים יפנו לפקיד השומה להשיג הסכמה לגבי סכומי החוב של המערער [המבקש 1] ו/או בנו לשלטונות המס, וישובו לבית המשפט לצורך הטיעון לעונש, לאחר שתושג הסכמה, אם תושג.

בעקבות הסכמה זו ניתן על ידי ערכאת הערעור בו-ביום פסק-דין חלקי לפיו נדחה הערעור על ההרשעה. עוד נקבע באותו פסק דין כי הסכמת הצדדים בסעיף 2 לעיל תחשב כחלק מפסק-הדין וכי יתקיים דיון משלים בו יישמעו טיעונים בערעור לעניין חומרת העונש, לאחר שהצדדים יבואו בדברים ויגבשו נתונים מוסכמים לעניין סילוק החוב. לאחר דחיית מועד אחת, התקיים ביום 25.8.2004 הדיון המשלים האמור, ובמהלכו התברר כי טרם הושגה הבנה סופית בין המבקש 1 לפקיד השומה באשר לחוב המס. באותו שלב החליט בית המשפט שלא להמתין עוד ובפסק דין משלים דחה את הערעור על חומרת העונש וקבע כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום.

3.בבקשת רשות הערעור שבפנינו מלין המבקש 1 על החלטתה של ערכאת הערעור וטוען כי אף שבמועד בו נשמעו טענות הצדדים בערעור על חומרת העונש טרם הושגה הבנה סופית עם פקיד השומה בהתאם למתווה המוסכם, הוגשה כבר באותו שלב תעודת עובד ציבור בה אישר פקיד השומה כי הוא מעריך את חובו של המבקש למס הכנסה בכ-800,000 ₪. לטענת המבקש 1, די היה בשינוי זה שחל בתשתית העובדתית לעומת התשתית שעמדה בבסיס פסק דינו של בית משפט השלום, על מנת שערכאת הערעור תתערב ותקל בעונש. המבקש 1 מוסיף וטוען עוד כי קיימים במקרה הנדון נימוקים מיוחדים המצדיקים אף הם מתן רשות ערעור. לטענתו הייתה ערכאת הערעור מעורבת בהשגת ההסכמה הדיונית בין הצדדים אך נמנעה מליישם את השלכותיה של אותה הסכמה. על כן, נוצר מצב לפיו לא היה למבקש 1 יומו בבית המשפט המחוזי והוא לא מיצה את זכות הערעור שהוקנתה לו משוויתר על הערעור לעניין ההרשעה ואילו תוצאותיו של הבירור הכספי עם פקיד השומה לא הובאו בחשבון לעניין העונש, בניגוד למוסכם.

המשיבה מצידה טוענת כי אין מקום למתן רשות לערער במקרה הנדון ולגופם של דברים היא טוענת כי אין לשנות מן התוצאה אליה הגיעה הערכאה קמא.

4.בעוד בקשת רשות הערעור שלפנינו תלויה ועומדת הוגש על ידי המבקשים כראיה נוספת, בהסכמת המשיבה, הסכם שומות שנחתם ביום 6.3.2005 בין פקיד השומה למבקשים. מהסכם זה עולה כי הושגה בין הצדדים הסכמה סופית לעניין החבות במס של המבקשים וכן לעניין החבות במס של בנו של המבקש 1, בשנים הנוגעות להליך הפלילי הנדון וכן בשנות המס שלאחר מכן, עד שנת 2003. הסכם זה מסתיים במילים:

למען הסר ספק, לאחר קיזוז ההחזר כאמור לא יהיו למי מהנישומים החברה [המבקשת 2], האב [המבקש 1] והבן כל חובות לפקיד השומה, בגין השנים 2003-1992 והשומות לשנים הנ"ל יסגרו.

נוכח הסכמה כוללת זו שהושגה לסילוק חוב המס ונוכח ההסכמה שהושגה בחסות בית המשפט המחוזי בהליך הערעור ולפיה נכרכה הסדרת החוב בפן האזרחי עם הערעור על חומרת העונש, מצאנו כי יש מקום בנסיבות העניין ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור על דרך של הפחתת מה מעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש 1. אנו מעמידים אפוא את המאסר בפועל שעל המבקש 1 לרצות על שישה עשר חודשים. יתר חלקי גזר הדין של בית משפט השלום יעמדו בעינם. המבקש 1 יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית משפט המחוזי בתל אביב ביום 19.3.2006 עד השעה 11:00.