רע"פ 8405/08 משה טיבולי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בבאר-שבע (פ 2139/06) בגין עבירה של פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 30.4.2006 נכנס המבקש למשרדו של המתלונן, יושב ראש הועד במושב אוהד, והכה אותו באפו באמצעות אגרופו. כתוצאה מכך, למתלונן נגרם שבר ללא תזוזה מלווה בדם, והוא הובהל לבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי.

המבקש הודה בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום אשר תוקן, על בסיס הסדר טיעון אליו הגיע עם המשיבה לפיו המבקש יורשע ובו בעת תיבחן האפשרות להארכת התנאי, שהיה תלוי ועמד נגדו על ידי שירות המבחן כאשר המשיבה איננה מחויבת להמלצת שירות המבחן. ביום 30.5.2006 הרשיע בית משפט השלום את המבקש על יסוד הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן.

יצוין כי כנגד המבקש היה תלוי ועומד, בזמן ביצוע המעשה נשוא כתב האישום, עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי שגזר עליו בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופטת ד' בית-אור ) בתיק פ 2756/02 למשך 3 שנים מיום 31.5.2004, בגין שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ועבירה של איומים, שלא יעבור עבירה המבקש עבירה דומה לעבירות בהן הורשע.

ביום 15.11.2006 הוגש לבית המשפט תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. מהתסקיר עלה כי המבקש הכחיש כי ביצע את העבירה אשר הודה בה לפני בית המשפט. לנוכח הכחשתו את המיוחס לו, התקשה שירות המבחן לעמוד על התייחסות המבקש לטיב מעשיו ולפיכך נמנע מלתת המלצה על העונש שרצוי להטיל על המבקש.

ביום 14.1.2007 החליט בית משפט השלום (כבוד השופטת י' רז-לוי ) על עריכת תסקיר משלים מאת שירות המבחן בעניינו של המבקש כדי לבחון את יחסו של המבקש לעבירה בה הודה ולקיחת אחריותו עליה. מהתסקיר המשלים שנערך למבקש ביום 13.2.2007 לא הובהר אם המבקש מודה בביצוע העבירה, ומכל מקום אין הוא מכיר בבעיה כלשהי בהתנהגותו. לפיכך, שוב נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו של המבקש. עם זאת, לנוכח מצבו הנפשי והבריאותי של המבקש הביע שירות המבחן את דעתו כי המבקש יתקשה לעמוד בדרישות של מאסר שירוצה בעבודות שירות או בעונש של מאסר בפועל. לבסוף, המליץ שירות המבחן על העמדת המבקש תחת פיקוחו למשך חצי שנה והארכת עונש המאסר על תנאי אשר נגזר על המבקש.

ביום 16.12.2007 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בחופף להפעלת המאסר המותנה אשר עמד כנגד המבקש; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור כל עבירה של אלימות; קנס בסך 1,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למתלונן על סך 3,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 5054/08).

ביום 3.9.2008 דחה בית המשפט (כבוד סגנית הנשיא ר' אבידע , סגן הנשיא נ' הנדל והשופט י' כץ ) את הערעור, בקובעו כי בית המשפט קמא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים בעניינו של המבקש וגזר עליו עונש מאסר שירוצה בחופף להפעלת המאסר על תנאי כנגדו, ולא מצא לנכון להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזר המבקש וטוען כי יש להקל בעונשו. לדידו, העונש אשר נגזר עליו הוא חמור וחורג מהענישה המקובלת בעבירות פציעה. כמו כן טוען המבקש כי לא ניתן משקל ראוי למצבו הרפואי ולתסקיר שירות המבחן אשר ציין כי יתקשה לעמוד בתנאי מאסר בפועל, ולעומת זאת לא נשקלה ברצינות האפשרות שיבצע את עונשו בעבודות שירות או המלצת שירות המבחן כי יוארך המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בית משפט השלום שקל במלוא כובד הראש את נסיבותיו הרפואיות של המבקש וכן את העובדה כי הודה בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום המתוקן בהזדמנות הראשונה. עם זאת, לעיני בית המשפט עמד גם אופייה האלים של העבירה נשוא כתב האישום ותסקירי שירות המבחן אשר מהם עולה כי המבקש אינו לוקח אחריות על מעשיו האלימים באופן מפורש. חרף כל זאת, בחר בית המשפט קמא להטיל על המבקש עונש מאסר בגין העבירה בה הודה בחופף למאסר המותנה שעמד כנגדו בגין עבירות אלימות חמורות שביצע בעבר ולא באופן מצטבר, בהתחשבו לקולא במצבו של המבקש. בנסיבות אלו, איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתן של הערכאות הקודמות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.