פרטי ההליך
ב
בית-המשפט העליון
רע"פ
842/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
המ
בקש:
אמיר בן טאהא עבדאלחלים
נגד
המשיב
ה:
מדינת ישראל
בקשת
רשות ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.12.01 בע"פ 1202/00
שניתן על-ידי כבוד השופט ש' ברלינר
בשם המבקש: עו"ד
חנא בולוס
החלטה
בתאריך 4.4.98 היה המבקש מעורב בתאונת-דרכים עם רכבו. המבקש, שאותה עת היה פסול מלנהוג ברכב, התנגש ברכב שנסע לפניו, וגרם לפציעת נוסעיו. חרף בקשת נהג הרכב שנפגע כי המבקש ימסור לו את פרטיו, עזב המבקש את מקום התאונה מבלי לעשות כן. על יסוד אירועים אלו הואשם המבקש בבית-משפט השלום (לתעבורה) בעכו בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון רכב וללא ביטוח, נהיגה בלתי זהירה, גרימת נזק, אי-שמירת מרחק ואי-מסירת פרטים והודעה למשטרה.
במועד שנקבע להוכחות התייצב המבקש בבית-משפט השלום, חזר מכפירה בעבירות שיוחסו לו - שאותה העלה בישיבה קודמת של בית-משפט השלום - הודה בעובדות כתב-האישום, והורשע בעבירות שיוחסו לו. בית-משפט השלום גזר את דינו לחמישה חודשי מאסר על-תנאי, לקנס של 1,500 ש"ח, ולפסילה מלקבל או מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך ארבעה חודשים במצטבר לכל עונש פסילה אחר שהושת עליו. כן הופעלו נגד המבקש שני עונשי פסילה על-תנאי של שלושה חודשים, שהיו תלויים ועומדים נגדו, אחד מהם במצטבר ואחד בחופף. לבסוף נגזרו על המבקש חמישה חודשי פסילה על-תנאי.
המדינה ערערה לבית-המשפט המחוזי בחיפה על קולת עונשו של המבקש. ערעורה נתקבל, ובית-המשפט המחוזי קבע כי יש להוסיף לעונשים שנגזרו על המבקש עונש מאסר בפועל של שלושה חודשים, ולהורות על פסילת המבקש מלנהוג למשך שלוש שנים חלף עונש הפסילה של ארבעת החודשים שנגזר עליו על-ידי בית-משפט השלום. וכך הסביר בית-המשפט המחוזי:
על אף הרשעות קודמות לא מעטות באותו תחום, חזר [המבקש] ונהג ללא ביטוח וללא רשיון רכב, גרם לתאונה, והפעם עשה זאת בעת פסילה. מצב דברים זה מצדיק ענישה מחמירה.
נוכח חוות-דעת הממונה על עבודות-השירות, שלפיה המבקש אינו מתאים לבצע עבודות-שירות מכיוון שהוא משתמש בחשיש, קבע בית-המשפט המחוזי כי המבקש ירצה את עונשו בבית-הסוהר.
מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טען המבקש, כי הודה בעובדות כתב-האישום שהוגש נגדו על יסוד ההנחה, כי הודאתו תביא לסיום ההליכים בתיק ולהקלה מסוימת בעונשו; וכי הודאתו זו יצרה מצב שבו למעשה נכרת "מעין הסדר-טיעון" עם המדינה: המבקש הסביר, כי הודאתו נמסרה לאחר שלישיבת ההוכחות לא הופיעו עדים שהוזמנו, ובאופן שההודאה פתרה למדינה את הקושי הראייתי שבפניו עמדה. המבקש טען בהקשר זה, כי הודה בנהיגה ברכב בתקופה שבה היה פסול מלנהוג, הגם שלמעשה לא ידע כי הוא נוהג בתקופה של פסילה, אלא שהודאתו בעובדות כתב-האישום חשפה אותו להתערבות לא הוגנת של בית-המשפט המחוזי בעונש.
הבקשה שבפניי, המתייחסת לעונש שנגזר על המבקש, אינה מציגה עילה המצדיקה חריגה מן הכלל שלפיו אין בית-משפט זה נוהג לדון כערכאה שלישית בערעורים על חומרת העונש.
מעבר לדרוש יוער, כי אף אם אניח, לטובת המבקש, כי ראוי היה לגזור את עונשו ללא התייחסות לעבירות של נהיגה ברכב בתקופת פסילה, אין בעונש שנגזר על המבקש - נוכח חומרת העבירות האחרות שביצע - כדי להצדיק את התערבות בית-משפט זה.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ד בשבט תשס"ב
(27.1.02).
ש
ו פ ט ת