רע"פ 8432/10 יגאל בוניק נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 47076-07-10, כב' השופטים ס' הנשיא א' טל , ס' הנשיא א' שילה ו ר' אמיר ), מיום 19.10.2010, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (ת"פ 4368/05).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מחודש (לאחר שכתב אישום קודם נמחק בשל אי איתור המבקש), המייחס לו עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום, נטל המערער ממעבידו סחורה בשווי של 49,250 ש"ח, מכר אותה, ולא החזיר חלק מהתמורה למעבידו אלא טען בשקר שהסכום הופקד כערבות על מנת להבטיח את התייצבותו למאסר שנגזר עליו בגין תיק אחר שהיה תלוי ועומד נגדו. המבקש אף מסר למעבידו טופס המאפשר לו, לכאורה, למשוך את סכום הערבות מקופת בית המשפט עם התייצבותו לריצוי עונשו. ברם, לאחר שהתייצב המבקש בבית הסוהר, וכשפנה המעביד במטרה לגבות את כספי הערבות, התברר לו כי מרבית הסכום הופקדה על ידי אחותו של המבקש ונמשכה כבר על ידיה לאחר התייצבות המבקש.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש על פי הודאתו בעבירות של קבלת דבר במרמה. בגזר הדין הוטלו על המבקש 15 חודשי מאסר, כאשר שבעה מתוכם לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירה שיש בה יסוד של מרמה. עוד נקבע כי המבקש יפצה את המעביד בסך של 49,250 ש"ח.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז, וערעורו נדחה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי בית משפט השלום לא כיבד בענייננו את רוח הסדר הטיעון על פיו הודה בעבירות, ומשכך, שגה בית המשפט המחוזי כשלא התערב בגזר הדין ועל כן נגרם לו עיוות דין, וקמה לו עילה של הגנה מן הצדק. בין היתר טוען המבקש, כי הבין מבית המשפט שהודאתו, וכן תשלום הקנס (בתקופה שבין הכרעת הדין לגזר הדין) – יובילו להתחשבות בעמדת המשיבה ובית המשפט. עוד מציין המבקש את מצבו הכלכלי והמשפחתי הקשה, העלול להיפגע אנושות אם יושם מאחורי סורג ובריח. לפיכך, עותר המבקש להפחתת עונשו למאסר מותנה וקנס או לביצוע עונשו על דרך של עבודות שירות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 ר"ע

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש לא הציג בפניי את עמדת המשיבה בהסדר הטיעון אלא רק את "רוח הדברים", כדבריו, ובכל מקרה אין בהסדר שכזה לחייב בהכרח את בית המשפט (ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577 (2002)). אדרבא, בית המשפט לא התעלם ממצבו הרפואי של המערער ומיתר הנסיבות המקלות להן טען, וביניהן תשלום חלקי של הפיצוי שהוטל עליו. יחד עם זאת, בית המשפט שיקלל נתונים מקלים אלו אל מול חומרת העבירה שביצע המבקש, עברו הפלילי המכביד בגין עבירות דומות, ואף את העובדה שהמבקש לא סיים לשלם את יתרת הפיצוי הכספי שהוטל עליו עד ליום גזר הדין. בסופו של יום התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום, ושאושרה על ידי בית המשפט המחוזי הולמת וראויה ואין להתערב בה כעת.

סוף דבר – הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו על פי המועד שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.