רע"פ 8449/05 אורן דהן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המבקש נקרא לתת את הדין בפני בית משפט קמא,לאחר שהמשיבה ייחסה לו החזקה של סם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל של כ-40 גרם, שלא לשימוש עצמי בלבד. תחילתם של ההליכים היתה בפני בית משפט השלום בחיפה ( כב' הנשיא א' קיטאי ), והמעט שניתן לומר על הליכים אלה שהם היו חריגים.

מתוך תצהירו של בא-כוח המבקש שהונח בפנינו עולה, כי בפתח הדיון פנה אליו השופט ושאלו מה העונש בו הוא (הסנגור) מוכן "לגמור את התיק". עו"ד גלעד, לאחר שנועץ בשולחו, השיב – 6 חודשים, אשר יצברו לעונש מאסר בו נשא המבקש אותה עת. לגרסת עו"ד גלעד, הגיב השופט באומרו "זה מעט מדי", והציע להעמיד את העונש על 14 חודשי מצטברים. עו"ד גלעד שב ונועץ במבקש, ובעקבות כך הודיע כי יסכים שעונש המאסר יהיה בין 6 ל-14 חודשים, אולם הוסיף וביקש כי הסכם הטיעון יהיה עם המשיבה. לטענת עו"ד גלעד, השיב לו השופט במלים הבאות: " בשביל מה אתה צריך את זה יש לך הסדר טיעון איתי ". עוד נטען, כי השופט הכריז בפני המבקש וסנגורו, כי אם הצעתו לא תתקבל, צפוי המבקש ל-6 עד 7 שנות מאסר.

גרסתה של הפרקליטה אשר ייצגה את המשיבה, עו"ד חזן-דהאן, לא היתה שונה במידה רבה מזו שהובאה מפיו של בא-כוח המבקש. היא טענה כי לא היתה שותפה לדו-שיח שהתנהל בלחש בין השופט לסנגור, אולם שמעה את השופט אומר: " אני אתן לו כך שבפועל הוא יישב 11 – 14 חודשים ". הפרקליטה הוסיפה ואישרה, כי עו"ד גלעד ביקש כי ההסכם ייעשה עם המשיבה. על כך הגיבה עו"ד חזן-דהאן באומרה שהיא מתנגדת להסדר המוצע, ובתגובה אמר השופט: " בשביל מה אתה צריך אותה יש לך הסדר טיעון איתי ". בעקבות כך, נדרשה באת-כוח המשיבה לטעון לעונש, ולבקשתה הוכרז על הפסקה כדי שתוכל להביא את גיליון הרשעותיו של המבקש. משהתחדש הדיון, גזר בית המשפט למבקש 31 חודשי מאסר, שתחילת מניינם ביום 28.9.04, והתוצאה היתה שחלקו הארי של עונש המאסר שנגזר חפף למאסר בו נשא המבקש, ורק כ-12 חודשים מתוכו היו במצטבר.

2.המשיבה ערערה על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי, ועל כך הגיב בא-כוח המבקש באומרו כי אל לו לבית המשפט שלערעור להתערב, הואיל ואת שתיקתה של המשיבה בפני בית המשפט קמא יש לפרש כהסכמה להסדר הטיעון. כן נטען, כי הצעת בית המשפט הפיחה תקווה בלבו של המבקש, עליה היה רשאי להסתמך כאשר נתן את הסכמתו להסדר, וגם מטעם זה נכון לדחות את הערעור.

בית המשפט המחוזי לא ראה מקום לפנות לשופט בית משפט השלום ולבקש את תגובתו, מאחר וסבר כי היא אינה נחוצה. לגופו של עניין, החליט בית המשפט לבטל את פסק-הדין כולו, ולהחזיר את הדיון בפני הערכאה הראשונה כדי שתתחיל בו מראשיתו. החלטה זו, עמה התקשה המבקש להשלים, היא העומדת בבסיס הבקשה הנוכחית למתן רשות לערער.

3.סוגית מעורבותו של השופט בהליכים המתקיימים בפניו אינה חדשה עמנו, וההשקפה אשר התגבשה בהלכה הפסוקה, ממנה אביא להלן קטעים נבחרים, לא הותירה מקום לספק או לפרשנויות בדבר המדיניות הנוהגת. בע"פ 532/71 אליהו בחמוצקי נ' מדינת ישראל , פ"ד כו(1) 543, 553, אמר בית משפט זה מפיו של השופט ח' כהן:

"לעולם לא יעשה השופט את עצמו צד להסכם כאמור. רואה אני צורך להדגיש דבר זה, מפני שלאחרונה ניתנו על-ידי בית-המשפט לערעורים פליליים באנגליה הנחיות לשופטים ולעורכי-דין כיצד לנהוג בכגון דא ... מקריאת ההנחיות הללו מתקבל הרושם שהסכמים כגון אלה הנדונים כאן נולדים באנגליה לפעמים בלשכת השופט, לשם מוזמנים עורכי-דין משני הצדדים, ולאחר ששמעו את אשר בפי השופט, יוצאים ומדברים על לב הנאשם. נוהג שכזה הוא בבל ייראה ובבל יישמע אצלנו: השופט עומד ממעל לכל משא-ומתן בין הקטגוריה לבין הסנגוריה, ואין לו כל עניין לא בהודיית הנאשם ולא בתוצאותיה האפשריות של הודיה כזו. הצורה היחידה בה ניתן 'לשתף' את השופט במשא-ומתן שכזה, היא לבקשו לדחות את המשך המשפט לצורך זה; ואין צריך לומר שגם בקשה שכזאת צריכה להיעשות בפומבי ולהיות מנומקת כדבעי".

במקרה אחר בו זימן בית המשפט את בעלי הדין ללשכתו, והודיע מראש על העונש שבדעתו לגזור מתוך כוונה לדרבן את הצדדים להגיע להסדר טיעון, אמר הנשיא מ' שמגר, בע"פ 5518/91 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד מו(3) 525, 527:

"השתתפותו של בית המשפט במשא ומתן סיבב עסקת טיעון היא פסולה. בית המשפט איננו מביע דעה על הראיות או על העונש הצפוי, לפי העניין, אלא במסגרת ההחלטות השיפוטיות הפורמאליות, הפתוחות לעיונו של כל אחד ואשר יכולות להיות מועברות בשבט הביקורת של ערכאת הערעור. אל לבית המשפט "להעלות את תרומתו" לעסקה שבין התביעה לסנגוריה, ועליו להפעיל את שיקול- דעתו לעניין העונש הראוי, לאחר שמובאת לידיעתו עסקה גמורה, ולא בשלב המשא ומתן או כחלק ממנו. סיבתם וטעמם של הדברים האמורים לעיל עולה ממעמדו של בית המשפט כגורם ניטראלי, אשר איננו מעורב במשא ומתן שבין בעלי הדין לתיק פלילי. לחץ לטובתו של צד זה או אחר יש בו כדי לפגום במראית האובייקטיבית של בית המשפט ולהציגו כבעל עניין. המקרה שלפנינו הוא דוגמה מובהקת, לאן מובילה מעורבות היתר של בית המשפט: בעיני הנאשם והסנגורית נוצר הרושם, שבית המשפט היה מעוניין בסיום העניין בעסקת טיעון, וכי סיבת הדבר, בין היתר, בדעתו על טיבן ומשקלן של הראיות. בית המשפט איננו צד מעוניין בתוצאות המשפט. אם הראיות בלתי מספיקות, יזכה את הנאשם. אם הראיות מבססות אישום מעל לכל ספק סביר, אין בית המשפט זקוק להודאתו של הנאשם כדי להרשיעו.

סיכומו של דבר, כאשר בית-משפט זה קבע בע"פ 532/71 ... לעולם לא יעשה עצמו השופט צד להסכם בין הנאשם והתביעה או המשטרה ... לא ביטא בכך אך ורק את הקביעה, לפיה השופט אינו קשור בתוצאות ההסכם, אלא גם את הרצון לשמור על הריחוק של בית המשפט מכל משא ומתן בין הקטגוריה לבין הסנגוריה. בית המשפט עומד מעל למשא ומתן. החלטתו של הנאשם להודות בעובדות היא עניין שעליו להחליט בו יחד עם סנגורו. בשאלה, אם יש בראיות כדי לבסס הרשעה או לאו, אין השופט דן עם בעלי הדין בלשכתו".

לסוגיה זו, של מעורבות השופט בהסדרי טיעון, התייחס בית משפט זה גם בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 757, 589, וכך נאמר: "על-פי עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, בית-המשפט הדן בתיק אינו צד להסדר הטיעון ואף אינו נוטל חלק במשא ומתן לגיבושו". ולבסוף, בע"פ 6619/04 חזיזה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(4) 79, 82 נאמר:

"הסדרי טיעון אשר מותנים לרוב במתן הטבה לנאשם על ידי מחיקת אישומים והקלה בעונש, כרוכים מטבע הדברים בתחושה של פגיעה מסוימת בעשיית הצדק, הן של הציבור וגם מנקודת השקפתו של הקורבן. אולם נדמה לעיתים, כי לנוכח העומס המוטל על שכמם של בתי המשפט לערכאותיהם השונות, עומס הגורם לשיהוי ניכר בהליכים ורחוק מלשרת את עשיית הצדק, הסכמי-טיעון אלה הם בבחינת הכרח בל-יגונה, הואיל והם חוסכים בזמן שיפוטי ומונעים הטרדה מעדים, ובמיוחד של קורבנות עבירה. עם זאת, קבעה ההלכה הפסוקה לא אחת, כי המשא ומתן הקודם לגיבושו של הסדר טיעון, הוא עניינם של הצדדים הנוגעים לו בלבד, ואל לו לבית המשפט ליזום אותו או לדרבן את הצדדים לגבש הסכמים מסוג זה. מקל וחומר שעל בית המשפט להימנע מכל אמירה אשר עלולה להתפרש על ידי מי מן הצדדים כמשקפת את העונש אשר עתיד להיגזר על הנאשם. יוזמות והתבטאויות מסוג זה פסולות הן, באשר על מזבח יעילות ההליך מקריב השופט את עשיית הצדק, הואיל והוא מתחייב מראש לוותר על שיקול הדעת שמסר לו המחוקק לגזור לנאשם את העונש הראוי לו".

4.באשר למקרה שבפנינו. במישור העובדתי, נראה לנו כי יש ממש בטענת המשיבה, לפיה לא נתנה את הסכמתה להסדר אותו הציע בית משפט השלום. נדמה, כי הראייה הטובה ביותר לכך היא הדברים שצוטטו מפיו של השופט עצמו בפנותו לעו"ד גלעד, לאמור, אין צורך בהסכמת באת-כוח המשיבה, הואיל ו" יש לך הסדר טיעון איתי ". אכן, לאחר שהוכרזה הפסקה בדיון, לא שבה באת-כוח המשיבה והביעה את התנגדותה לעונש שהוצע, אולם, מכך אין להסיק על השלמה עם העונש, אלא רק שמשעה שהוא נכפה עליה, לא נותרה בפניה דרך אחרת אלא לטעון את יתר טיעוניה.

העולה מכך הוא, שהשופט המלומד של בית משפט השלום לא פעל בדרך אותה התוותה ההלכה הפסוקה לעניין גיבושם של הסדרי טיעון. נהפוך הוא, לא זו בלבד שהוא לא הקפיד שלא להיות מעורב ולא ליטול חלק פעיל במשא ומתן בין הצדדים, אלא שהוא עשה את עצמו צד להליך, ותוך איום כי המבקש עלול להיאסר למספר שנים אם לא יסכים לעונש המוצע, ותוך התעלמות מהתנגדותה של המשיבה, כפה על הצדדים להסכים להצעתו, ככל הנראה מתוך רצון לסיים את ההליך כבר באותו יום. עם דרך פעולה לא-ראויה זו לא ניתן להשלים, באשר היא נוגדת את ההשקפה השלטת בשיטת המשפט הנוהגת בישראל, אינה עושה צדק עם בעלי הדין, ופוגעת באיכות השפיטה.

בנסיבות אלו, המוצא בו בחר בית המשפט המחוזי היה בבחינת הרע במיעוטו, הואיל והפגם אשר נפל בהליכים בפני הערכאה הדיונית היה כה חמור, עד שלא היה מנוס מלהורות על ביטולם ולהתחיל בהם מבראשית. נוכח השקפתנו זו, לא מצאנו כי הוכחה עילה ליתן רשות לערער, ועל כן הבקשה נדחית.