רע"פ 8482/08 אליהו להב נ. מדינת ישראל

1.

בית משפט השלום בפתח תקווה הרשיע את המבקש, בתום שמיעתן של ראיות, בביצועו של מעשה מגונה בכוח, לאחר שמצא כי הוא כפה את עצמו על אשה שנסעה עמו בחודש אוגוסט 2000. במהלך משפטו הציג המערער חוות-דעת של שני מומחים, האחת של ד"ר לוציאן מוסקוביץ, מומחה לפסיכיאטריה ופסיכוגריאטריה, אשר הביע את הדעה כי מצבו הפסיכולוגי של המבקש, כתוצאה מנסיבות חייו, מחלת הסוכרת ממנו הוא סובל, והתרופות כנגד דיכאון אותן הוא נוטל באופן קבוע, פגע בתפקודו המיני. למסקנה דומה הגיע פרופ' מרדכי רביד, מומחה ברפואה פנימית, אשר מצא כי "קיימת אין אונות לפחות משנת 1999 וכנראה מוקדם יותר" (עמ' 4 לחוות-דעתו). משכך, טען המבקש, גרסתה של המתלוננת, ובעיקרו של דבר הזקפה עליה העידה, איננה סבירה כלל ועיקר.

2.

בית-משפט השלום בפתח-תקווה, לאחר שבחן את כלל הראיות וטענות הצדדים, הרשיע כאמור את המבקש, ולעניין חוות-הדעת קבע כי הן נכונות למועד הדיון המשפטי (כשש שנים לאחר האירוע), ולא לתקופה הרלוונטית לאישום. עוד נקבע כי "לא ניתן לקבל חוות-הדעת [ של ד"ר מוסקוביץ' ], משום שהנתונים עליהם היא מתבססת אינם תואמים את המציאות ונשענים על דברי כזב של הנאשם..." (עמ' 243 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף והפנה לדבריו של פרופ' רביד בחקירתו הנגדית, היינו, ש"לא ניתן היה לשלול טענה שהיה מי שטוען שהבחין בזקפה" (עמ' 240 להכרעת הדין). בעקבות כך קבעה הערכאה הדיונית, כי משקלן של חוות הדעת קטן באשר אין בהן כדי להבהיר את מצבו של המבקש במועד האירוע.

בעקבות כך, ולאחר שנתן אמון בגרסת המתלוננת ובחן את נסיבותיו האישיות והרשעותיו הקודמות של המבקש, דן אותו בית-המשפט ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסך 12,000 ש"ח.

3.

כנגד פסק-הדין הגיש המבקש ערעור לבית-משפט המחוזי, שם טען, בין היתר, כי הערכאה הדיונית שגתה כאשר נתנה אמון בגרסת המתלוננת תוך דחיית גרסתו שלו. עוד נטען, בדומה לטענותיו בערכאה הדיונית, כי גרסת המתלוננת הינה בלתי אפשרית נוכח מצב בריאותו, היינו, היותו סובל מזה שנים רבות מחוסר תפקוד מיני. באשר לעונש, טען המבקש, כי בית-משפט השלום חרג לחומרה מרף הענישה המקובל בעבירה בה הורשע, וכי לא ניתן משקל למצבו הבריאותי והנפשי, ולפרק הזמן הארוך שחלף מיום ביצוע העבירה ועד ליום גזר-הדין.

4.

בית-משפט המחוזי דחה את הערעור על שני חלקיו. נקבע, כי בעניינו של המבקש לא קמה עילה המצדיקה התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, הואיל ואלה מעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה בפניה. עם זאת, בחן בית-המשפט את טענותיו העובדתיות של המבקש לגופן, לרבות סוגיית מהימנות גרסתה של המתלוננת, מצב בריאותו והשגותיו כנגד גזר הדין, ודחה אותן אחת לאחת. לעניין חוות-הדעת אותן הציג המבקש, נקבע כי קיים פער בין העובדות שנמסרו על ידו למומחים לאלו אשר נקבעו בידי בית-המשפט, ולפיכך לא נמצא כי הערכאה הדיונית נתפסה לתוצאה שגויה.

5.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על גזר-הדין, ובאמתחתו שלוש טענות: ראשית, לא ניתן בעונש משקל הולם למצבו בריאותו הקשה, ובמיוחד לעובדה כי הוא סובל ממחלת הסוכרת ומבעיות נפשיות. במסגרת זאת עותר המבקש להציג ראיות חדשות, בדמות חוות-דעת עדכניות לפיהן חלה הידרדרות במצבו שאינה מאפשרת לו לשאת במאסר. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה, ולעינוי הדין שהיה כרוך בכך. לבסוף נטען, כי התוצאה אליה הגיעו ערכאות קמא הינה תוצאה קשה המעוותת את דינו של המבקש באופן משמעותי.

6.

דין הבקשה להידחות. כפי שבית-משפט זה הבהיר לא אחת, הרשות לערעור יוחדה למקרים בהם עולה שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ועשויות להיות לה השלכות על ציבור גדול של מתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה. באשר למצב בריאותו, זה נבחן באריכות בידי שתי ערכאות קמא הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, תוך שבית המשפט המחוזי עושה זאת זה לא מכבר (ב' באלול התשס"ח - 2.9.08). אם סבר המבקש כי בידו ראיות נוספות שהיה בהן כדי לסייע לו, היה עליו לעתור להצגתן בפני ערכאת הערעור, ומשלא נהג כך אין בידי להיעתר לו במסגרת בקשה למתן רשות לערער. כך או כך, אם יש ממש בטענות המבקש בדבר מצב בריאותו, מותר להניח כי העניין ייבחן על ידי אנשי הרפואה בשירות בתי הסוהר, וככל שיימצא שהוא זקוק לטיפול תרופתי זה או אחר, אותו טיפול יינתן לו.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.