רע"פ 8487/05 גמיל סלוואדי נ. מדינת ישראל

בתאריך 11.2.2003 נתפס המבקש בירושלים כשהוא מסיע ברכבו שמונה פלסטינים, ששהו בישראל שלא כדין. שניים מהם היו הוריה של רעייתו, ואילו את הששה האחרים הסיע תמורת תשלום. על-יסוד הודאתו, הרשיע בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ח' לי-רן) את המבקש בעבירה של הסעה שלא כדין על-פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בקובעו, כי "בתקופה האחרונה ניכר שינוי של ממש באופיים של הימים", לאמור כי סופת הטרור חדלה מהשתולל ברחובותינו, הסתפק בית-משפט השלום בגזירתם למבקש של שני חודשי מאסר על-תנאי, וכן הטיל על המבקש קנס כספי בסך 1,500 ש"ח.

ערעור המדינה על קולת העונש התקבל. בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן-הנשיא ד' חשין והשופטים מ' שידלובסקי-אור וע' חבש), דחה את קביעתו העקרונית של בית-משפט השלום, בהטעימו כי אף שחלה התמתנות-מה בהיקף הפיגועים, הרי שסכנת הטרור עודנה שרירה וקיימת. על יסוד זה העמיד בית-המשפט המחוזי את עונשו של המבקש על 21 ימי מאסר לריצוי בפועל. הקנס שהוטל נותר על כנו.

בבקשתו שבפנַי למתן רשות ערעור, שוטח המבקש – שאינו מיוצג – את נסיבותיו האישיות הקשות. אלו מצדיקות, לטענתו, הקלה בעונשו והמרתו של המאסר מאחורי סורג-ובריח בעבודות-שירות. לבקשה זו לא ניתן להיעתר. למגינת הלב, דומה כי עוד זמן רב יחלוף בטרם ניתן יהיה, אם בכלל, להשיב לעבירה בה הורשע המבקש את פניה כבראשונה. חדשות לבקרים נדרשים בתי-המשפט להכריע בדינם של אלה, אשר ביודעין או שלא ביודעין הסיעו מחבלים ליעדם, ובכך סייעו בידם סיוע של ממש בהוצאתה לפועל של מזימתם השטנית. למרבה הצער, אין בכוחן של רוחות-שעה חולפות לשנות ממציאות זו, וודאי שאין לעשות כן על יסוד ספירה כזו או אחרת של מעשי טרור שמומשו או שלא מומשו. ארגוני הטרור, והדבר נהיר לכל בר-דעת, אינם שוקטים על השמרים. הם שוקדים ללא לאות על תכנונם של מעשי רצח נוספים. סכנה זו, שאין מוחשית ממנה, מחייבת החמרה בעונשם של אלה העשויים, בכוח או בפועל, לשמש כלי שרת בידיהם של המרצחים.

מסיבה זו ראיתי לדחות את הבקשה, וכך אני עושה.