רע"פ 8492/10 ואסים ריאן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בעפ"ת 7797-06-10 (כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 24.10.2010 אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה מרכז (ת' 10042/08, כבוד השופט ש' אטינגר נחשון ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3)+39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ). לפי המתואר בכתב האישום, ביום 29.5.2008 נהג המבקש ברכבו כשהוא נתון תחת השפעתו של סם מסוכן.

ביום 22.4.2010 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש, בעקבות הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של קנס בסך 600 ש"ח, פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שמונה חודשים (בניכוי 30 יום פסילה מנהלית), חמישה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שנתיים וכן שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים והתנאי שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 62(3) או 67 לפקודה.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן שמספר חודשי הפסילה שהוטל על המבקש הועמד על 24 חודשים. בית המשפט ציין כי לא מצא כל נימוק אשר מצדיק את הסטייה מעונש המינימום שקבע המחוקק.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שמיצה את הדין עמו ובכך שהטיל עליו עונש שחורג באופן מופרז מזה שהוטל עליו בבית המשפט לתעבורה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. בנוסף, כידוע, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). העונש שהוטל על המבקש אינו סוטה ממדינות הענישה הנהוגה ואף הולם את מדיניות הענישה המרתיעה אשר באה לידי ביטוי בעונש הפסילה המינימאלי שקבע המחוקק. מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות. בנוסף, יודגש כי ההלכה הנוהגת היא כי פער ענישה בין הערכאות אינו מצדיק מתן רשות ערעור, למעט במקרים חריגים. מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט לתעבורה הוא עונש מקל אשר אינו הולם את דרישת המחוקק ואת מדיניות הענישה המרתיעה הנהוגה בעבירה בה הורשע. מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא מתקיימים במקרה זה טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מעונש המינימום הקבוע בחוק מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה.

סוף דבר הבקשה נדחית.