פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 8494/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
תמיר ברמן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 19.10.10 בעפ"ת 36-09-10 שניתן על ידי כבוד
השופט ר' בן-יוסף
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעפ"ת 36-09-10 (כבוד השופט ר' בן-יוסף ) מיום 19.10.2010 אשר דחה את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (תד' 12488/08, כבוד השופט י' ויטלסון ).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: הפקודה ); וכן בעבירה של נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודה. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 25.9.2006 נהג המבקש ברכבו ברחוב החשמונאים בתל אביב-יפו ופגע בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש. לאחר הפגיעה לא עצר המבקש את הרכב ונמלט מהמקום.
ביום 8.9.2009 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש, בעקבות הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וביום 29.9.2009 גזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שמונה שנים, שנת מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה וכן קנס בסך 5,000 ש"ח.
על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק את התערבותו.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התערב בגזר הדין ולא קבע כי מדובר בעונש חמור וחריג. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי אין מדובר במקרה זה ברף העליון של עבירות ההפקרה כיוון שהוא הגיע עוד באותו היום שבו אירעה התאונה למשטרה על מנת למסור את פרטיו וכי נסיבותיו האישיות מצדיקות את קיצורה של תקופת הפסילה שהוטלה עליו.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. בנוסף, כידוע, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). העונש שהוטל על המבקש אינו סוטה ממדינות הענישה הנהוגה והוא ראוי וסביר בנסיבות העניין. בנוגע לחומרת העבירה של הפקרה אחרי פגיעה כבר כתבתי בעבר כי:
"הפקרת אדם לאחר תאונה יש בה מימד חמור במיוחד. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשה קשה זה. זהו אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה. ...מי אשר מפר איסור משפטי-מוסרי זה צריך להיענש ביד קשה, וזאת על מנת להביע את הסלידה העמוקה ממעשיו המכוערים" (ע"פ 5729/09 לוי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 27.4.2010).
העובדה כי המבקש בחר להגיע אל תחנת המשטרה ולהתוודות על מעשיו אינה מבטלת את הפן הבלתי מוסרי בהתנהגותו בעת האירוע ואת העובדה שעזב את המקום למרות שידע כי ייתכן ופגע בהולכת רגל וזאת חרף הגשת סיוע או הזעקת עזרה. עוד יש לזכור כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש מקל לעומת העונש שקבע המחוקק לעבירה זו. לאור האמור לעיל, מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה העונש שנגזר על המבקש אינו מצדיק התערבות מקובלת עלי ולא מצאתי מקום לסטות ממנה.
סוף דבר הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ח בכסלו התשע"א (25.11.2010).
ש ו פ ט