רע"פ 8502/10 גבי בר קליפה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בעפ"ג 16390-08-10 (כבוד השופטים ר' לורך, א' מקובר וצ' דותן ), בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום ברחובות (ת"פ 1932/06, כבוד השופטת ל' צבר ).

ביום 9.3.2010 הורשע המבקש במיוחס לו בכתב האישום, עבירה של הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 17 סיפא לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1968; עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירה של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, המבקש זייף כרטיסי חיוב על סמך פרטים שסיפקו שלושה אחרים, שהועסקו כעובדים בתחנת דלק וחנות בגדים. באמצעות כרטיסי החיוב המזויפים, המבקש ביצע רכישות בחנויות של פריטים שונים ותדלק בתחנת הדלק. בנוסף, באמצעות האחרים שהועסקו בתחנת הדלק, חויבו כרטיסי החיוב בסכומי התדלוק של לקוחות ששלמו עבור התדלוק במזומן, והכסף המזומן הועבר למבקש שהפריש ממנו אף לאחרים. ביום 15.7.2010 גזר בית משפט השלום על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 20.10.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור באופן חלקי והעמיד את עונשו על חמישה עשר חודשי מאסר בפועל; פיצוי לחברות האשראי בגובה 20,000 ש"ח ורכיב המאסר המותנה הותר על כנו.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה טוען המבקש, כי הפער הקיצוני בין העונש שהושת עליו לבין יתר השותפים בביצוע העבירות אינו סביר, ומצדיק את התערבותה של ערכאה נוספת בעניינו. בנוסף טוען המבקש, כי לא ניתן משקל ראוי והולם לשיהוי הרב בעניינו ולעינוי הדין שהוא הסב לו. כן טוען המבקש, כי נוכח נסיבותיו האישיות, הליך השיקום אותו עבר וחלוף הזמן הרב מביצוע העבירה, ריצוי מאסר בעת הזאת מאחורי סורג ובריח, עשויים לגרום לו לנזק רב ואף בלתי הפיך.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה מנורמת הענישה בעבירות אותן ביצע המבקש.

מעבר לנדרש אוסיף, כי טוב וראוי היה כי ההליך המשפטי בעניינו של המבקש לא היה נמשך על פני תקופת זמן כה ארוכה. אולם, בית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה זו, הביאה בחשבון ובגינה בין היתר, הקל בעונשו באופן ניכר. בנסיבות אלו, אני סבור כי העונש הינו מאוזן ויש בו כי לשקף באופן ראוי מחד גיסה, את חומרת העבירות,

את חלקו של המבקש בביצוען, התחכום שלווה להן והנזק שבצדן, ומאידך גיסה את מכלול הנסיבות לקולה להן טוען המבקש.

סוף דבר הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב ביום 15.1.2011 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה, לשם תחילת ריצוי עונשו. התנאים שנקבעו בזמנו לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל יעמדו בעינם עד למועד התייצבותו.