רע"פ 8519/11 שלומי ויצמן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עפ"ג 28844-08-11, כבוד השופטים ר' אבידע , י' צלקובניק ו- י' שפסר , מיום 26.10.2011), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בקרית גת בת"פ 40070-12-10 (כבוד השופט א' אינפלד ).

נגד המבקש ושישה אחרים הוגש כתב אישום מתוקן. כתב האישום המתוקן מייחס למבקש עבירות של התפרצות למקום מגורים או תפילה בצוותא וניסיון גניבה בצוותא. לפי המתואר בכתב האישום, שלושה מהנאשמים קשרו קשר במטרה לפרוץ לבית בישוב חצב. בשלב מסוים במסגרת ניסיונות הפריצה הצטרף המבקש אל יתר הנאשמים. המבקש ושני נאשמים נוספים נכנסו אל הבית דרך החלון וניסו לגנוב רכוש וכספים. לאחר שלא הצליחו להשיג את מבוקשם, הם יצאו מהבית ונעצרו על ידי השוטרים. בגין עבירות אלה הורשע המבקש, בעקבות הודאתו, ביום 26.6.2011. ביום 18.7.2011 הטיל בית משפט השלום על המבקש עונש של 14 חודשי מאסר בפועל; הפעלת שישה חודשי מאסר על תנאי שהוטלו עליו בתיק קודם באופן מצטבר (כך שעל המבקש לרצות 20 חודשי מאסר בפועל); שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן פיצוי למתלונן בסך של 600 ש"ח.

בגזר הדין, התייחס בית המשפט לשיקולים כלליים, אותם לקח בחשבון בגזירת דינם של כל הנאשמים שהודו במעשיהם. במסגרת השיקולים הכלליים לקולה, התייחס בית המשפט לכך שלא נגרם נזק לבעל הבית שכן המשטרה עקבה אחר האירוע והרחיקה את בעל הבית מהמקום. כן התייחס בית המשפט לכך שהנאשמים הודו וחסכו זמן שיפוטי וכן לכך שהיו קשיים ראייתיים בתיק. מבחינת השיקולים לחומרה, התייחס בית המשפט לחומרת העבירות אך קבע כי לנוכח תיקון כתב האישום לא ניתן לייחס לעבירות את אותה מידה של חומרה שביקשה המשיבה. יחד עם זאת, נתן בית המשפט משקל לכך שהמעשים בוצעו בחבורה, תוך ארגון והצטיידות בכלים ובגדי הסוואה. בית המשפט הבחין לעניין זה בין מי שהיה מעורב בקשירת הקשר מתחילתו לבין מי שהצטרף בשלב מאוחר יותר. לבסוף, התייחס בית המשפט גם למגמה של החמרת הענישה בעבירות של פריצה לבתי מגורים. בית המשפט התייחס גם לשיקולים פרטניים הנוגעים רק למבקש. בית המשפט התייחס לכך שהמבקש הורשע בעבירת ההתפרצות כעבירה מושלמת וכן לכך שהוא הצטרף לפרשה בשלב האחרון שלה. בנוסף, התייחס בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של המבקש וכן לנסיבותיו האישיות. עוד התייחס בית המשפט לכך שהמבקש ביצע את המעשים המתוארים לעיל זמן קצר בלבד לאחר שהוטל עליו עונש של עבודות שירות בגין עבירה של שוד.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי לא מצא עילה להתערבות בגזר דינו של בית משפט השלום, אשר נתן משקל לנסיבותיו של כל אחד מהנאשמים וכן לחלקם היחסי בעבירות שיוחסו להם.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור. טענתו העיקרית של המבקש היא כי בית משפט השלום שגה בקובעו בגזר הדין כי הוא הורשע גם בעבירת הקשר בעוד שלפי כתב האישום המתוקן הוא לא הורשע בעבירה זו. לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל לטענה זו. לטענתו, במידה ובית משפט השלום היה לוקח בחשבון את העובדה שלא היה מעורב בתכנון ובהתארגנות המוקדמת, היה מוטל עליו עונש מקל יותר.

מנגד, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית ולפיכך דינה להידחות. בנוסף, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה שכן לא נפלה טעות מהותית בגזר הדין ולכל היותר מדובר בפליטת קולמוס. לטענתה, בתחילת גזר הדין נכתב כי המבקש לא הורשע בעבירה של קשר. בנוסף, בפסקה 53 לגזר הדין נכתב כי המבקש הצטרף לפרשה בשלב האחרון שלה.עוד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי, על אף טענותיו של המבקש, אינה מעלה שאלה מסוג זה. יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)).

בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה. אמנם, בפסקה 52 לגזר דינו של בית משפט השלום קבע בית המשפט כי המבקש הורשע בעבירת ההתפרצות, יחד עם "ניסיון הגניבה והקשר". אלא, שמקובלת עלי עמדת המשיבה בהקשר זה, שלפיה מדובר בטעות סופר ולא בטעות מהותית. זאת, שכן בפסקה 6 לגזר הדין קובע בית המשפט במפורש כי המבקש לא הורשע בעבירת הקשר ואף בתיאור המילולי של מעשיו מציין בית המשפט כי המבקש הצטרף לפרשה בשלב הסופי וכי חלקו קטן מזה של הנאשם 4, שהצטרף לקשר לפניו. מלבד טענה זו שהעלה המבקש, לא מצאתי בטענותיו עילה כלשהי שתצדיק את התערבותנו בגזר הדין. בית משפט השלום שקל את כל השיקולים הרלבנטיים והעונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי לנוכח העבירות שביצע, עברו הפלילי, ונסיבותיו האישיות.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.