רע"פ 8566/11 ג'מאל אבו סייף נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.8.2010 (כבוד השופטת ח' כוחן ) שבמסגרתה נדחתה בקשה להארכת מועד, ועל פסק דינו מיום 30.11.2010 (כבוד השופטת ע' צ'רניאק ) שמחק את הערעור שהגיש בעקבות ההחלטה על דחיית הבקשה להארכת המועד (עפ"א 5325-08-10).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות ללא היתר. ביום 3.1.2010 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כבוד השופטת י' רוטנברג ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו, וביום 18.4.2010 הטיל עליו עונש אשר כלל קנס בסך של 60,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתו. ביום 14.7.2010 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. בבקשה נטען כי הערעור מוגש באיחור שכן המבקש נתקל בקשיים במימון הליכי הערעור וכי סיכויי הערעור גבוהים.

ביום 9.8.2010 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' כוחן ) את הבקשה בקובעו כי המבקש לא הראה טעם המצדיק את קבלת הבקשה וכי חיסרון כיס אינו מהווה טעם מיוחד. עוד ציין בית המשפט כי אם אכן הסיבה לאיחור היא בחיסרון כיס, כי אז יכול היה המבקש להגיש את הבקשה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק. עוד קבע בית המשפט כי פסק הדין של השופטת גזית [צריך להיות – השופטת רוטנברג] נסמך על ממצאי עובדה ומהימנות ולכן סיכויי הערעור הם קלושים. ביום 30.11.2011 ניתן פסק דין המוחק את הערעור לאור דחיית הבקשה להארכת מועד.

המבקש לא השיג על מחיקת הערעור במועד אלא בחר להגיש את ערעורו מחדש לבית המשפט המחוזי. ערעור זה נדחה ביום 14.3.2011. בקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש על דחיית הערעור שהוגש בשנית נדחתה על ידי ביום 6.11.2011 (רע"פ 7894/11). ביום 27.10.2011 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתו להארכת מועד (בש"פ 7888/11). ביום 16.11.2011 קיבל כבוד הרשם ג' שני את הבקשה והורה לפתוח את התיק שלפניי. לשם השלמת התמונה יצוין כי ביום 18.11.2011 החליטה השופטת מ' נאור להורות על המשך שחרורו של המבקש ממעצר עד להחלטה אחרת בתיק זה.

מכאן הבקשה שלפניי. כפי שניתן להבין מהבקשה, לטענת המבקש בהקשר זה, האיחור בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי היה איחור של כשבועיים לנוכח השביתה שהייתה באותה תקופה במזכירות בתי המשפט. עוד טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי פסק הדין ניתן ביום 3.1.2010, בעוד שגזר הדין ניתן ביום 18.4.2010. עוד טוען המבקש כי איחר בהגשת הערעור כיוון שלא היו בידו אמצעים כלכליים מספקים על מנת להגיש את הערעור ורק לאחר שניסה לפנות לעמותות שונות פנה לבסוף לבא-כוחו על מנת שזה יגיש בעבורו את הערעור תמורת שכר טרחה מינימאלי. לבסוף, טוען המבקש כי בהליכים פליליים יש לקבל בקשות להארכת מועד אף כאשר אין טעם מיוחד המצדיק את הערעור וכי החלטתו של בית המשפט המחוזי למחוק את הערעור פוגעת בזכותו לקבל את יומו בבית המשפט.

המשיבה, בתגובתה, טוענת כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת משמעות ציבורית או משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש ולפיכך יש לדחותה על הסף. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לטענת המשיבה המועד האחרון להגשת הערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים היה ביום 2.6.2010, ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 14.7.2010. שביתת מזכירויות בתי המשפט התקיימה בתאריכים 21.6.2010 – 10.7.2010. לפיכך, טוענת המשיבה כי השביתה לא מנעה מהמבקש להגיש את הערעור במועד. לטענת המשיבה, המבקש לא הציג טעם אשר יצדיק מתן ארכה לאחר שעבר זמן כה רב מעת מתן פסק הדין. עוד טוענת המשיבה, כי אמנם טעה בית המשפט המחוזי במועד מתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים אך אין בטעות זו כדי לסייע למבקש שכן אף מהמועד הנכון חלף זמן רב בטרם הוגשה הבקשה להארכת מועד. לאור כל זאת טוענת המשיבה כי אין בסיס להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להאריך את המועד להגשת הערעור שכן מדובר בהחלטה סבירה בנסיבות העניין.

בתגובתו לתגובת המשיבה, טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים כלל לא נבחן לגופו על ידי בית המשפט המחוזי ולכן מדובר כעת בדיון בפני ערכאה שנייה ולא בפני ערכאה שלישית. עוד טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שהתייחס בהחלטתו מיום 9.8.2010 לפסק דינה של השופטת גזית במקום לפסק דינה של השופטת רוטנברג. עוד חוזר וטוען המבקש טענות הנוגעות לסיכויי הערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. כמו כן, חוזר וטוען המבקש כי לא הגיש את הערעור במועד בשל שביתת המזכירות וכן בשל חסרון כיס שכן לא יכול היה לממן ייצוג משפטי.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, בתגובת המשיבה ובתגובת המבקש לתגובת המשיבה, וכן בהחלטותיו השונות של בית המשפט המחוזי שניתנו בעניינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עיינתי בבקשת רשות הערעור ולא מצאתי בה טעם אשר יש בו כדי להצדיק את התערבותי בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.8.2010. יתרה מכך, מדובר בהחלטה סבירה שכן המבקש, אף בבקשה המונחת לפניי, לא הציג טעם אשר יש בו כדי להצדיק את האיחור שנפל בהגשת הערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. אמנם, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתייחס לתאריך שבו ניתנה הכרעת הדין, ולא לתאריך שבו ניתן גזר הדין ועל טעות זו יש להצר. אלא, שאף בהתחשב בתאריך שבו ניתן גזר הדין, הערעור הוגש באיחור. המבקש מציג שני טעמים מרכזיים לאיחור שנפל בהגשת הערעור. הראשון, שביתת מזכירות בית המשפט. טעם זה אינו יכול לשמש כטעם להצדקת האיחור שכן כפי שעולה מתגובת המשיבה, השביתה החלה לאחר שעבר המועד להגשת הערעור ובידי המבקש היה די זמן להגיש את הבקשה להארכת מועד בטרם החלה השביתה. הנימוק השני הוא חיסרון כיס. אף נימוק זה לא מצדיק את קבלת בקשתו של המבקש, ולו רק מהטעם שאין הוא מסביר מדוע הוא לא הגיש את הבקשה להארכת מועד בתוך התקופה שעמדה לו להגשת הערעור. במידה והמערער היה מגיש את בקשתו במועד וטוען בה כי הוא פועל להשגת מימון לצורך הגשת הערעור, ייתכן ובית המשפט היה נוטה לקבל את הבקשה. לאור כל האמור לעיל, ומבלי להביע עמדה בנוגע לסיכויי ההליך, שוכנעתי כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

בשולי הדברים אציין כי על אף קביעתו של כבוד הרשם בבש"פ 7888/11 שלפיה לא הייתה כל הצדקה להגשת בקשה להארכת מועד המשתרעת על פני 52 עמודים ולכלול בה פרטים שאינם רלבנטיים להליך, הגיש המבקש בהליך שלפניי בקשה זהה. אף הבקשה המונחת לפניי כוללת 52 עמודים אשר רק עמודים ספורים מתוכם עוסקים בשאלה העומדת לפתחנו, שעניינה אך בשאלת סוגית דחיית הבקשה המקורית להארכת מועד על ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, אין לי אלא להצטרף לקביעתו של הרשם שלפיה יש בהתנהלותו זו של המבקש כדי להכביד על בית המשפט שלא לצורך וכדי להקשות על איתורן של הטענות הרלבנטיות בבקשתו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. החלטתה של השופטת נאור מיום 28.11.2011 בבש"פ 7888/11 בדבר שחרורו של המבקש מבוטלת בזאת.