רע"פ 858/11 ליאור טויטו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"א 45297-10-10, כבוד השופטת

ע' צ'רניאק ) מיום 4.1.2011, בו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (ת.ב.01/08/0005032, כבוד השופטת י' רוטנברג ).

כנגד המבקש ואחרים הוגשה בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיפים 213-212 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). ביום 2.9.2010 החליט בית המשפט לעניינים מקומיים לקבל את הבקשה. בהחלטה מפורטת, סקר בית המשפט את תנאי סעיף 212 לחוק וקבע כי הם מתקיימים במקרה זה. כך, קבע בית המשפט כי נעברה עבירה בבניין, כי העבירה התיישנה וכי לא ניתן לאתר את מבצעי העבירה. בנוסף, קבע בית המשפט כי במקרה זה גובר האינטרס הציבורי על פני האינטרסים הפרטיים של המתנגדים לצו ההריסה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי לא הוצגו בפניו ראיות לכך שהקרקע בה מדובר היא בגדר "נחלת אבות" של המתנגדים לצו וכי בשנת 1997 המתחם היה ריק ממבנים. טענתם של המתנגדים לצו לפיה הבקשה אינה אלא מסווה לתוכנית פינוי רחבת היקף נדחתה.

על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגישו המבקש ואדם נוסף (להלן: מזרחי ) ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור בקבעו כי המערערים בפניו חזרו על אותן טענות שהעלו בפני הערכאה הראשונה וכי לא מצא כל טעם להתערב בהחלטתו המנומקת והמבוססת של בית המשפט לעניינים מקומיים.

לשם השלמת התמונה אציין כי מזרחי הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נדחתה ביום 26.1.2011 על ידי השופט א' רובינשטיין (רע"פ 567/11).

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש כי בקשתו מעלה סוגיות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית אשר מצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית. כך, טוען המבקש, בין היתר, כי שגו הערכאות הקודמות בכך שלא דנו בטענתו לפיה מדובר במקרה זה בהריסת בתים במתחם של שכונה שלמה ולכן האיזון נוטה לטובת המתנגדים לפינוי ולא לטובת האינטרס הציבורי. עוד טוען המבקש כי הגיע לאזור בעידוד המדינה ולכן יש למצוא פתרון מידתי יותר בעבורו מאשר צו הריסה. בהקשר זה

אף מפנה המבקש להצעת חוק שהוגשה בעניין פינוי השכונה. סוגיה נוספת שהעלה המבקש הינה אפליה שיצרה לדעתו המשיבה בין תושבי השכונה. עוד טוען המבקש כי לפני זמן קצר חל שינוי במדיניות של מועצת מקרקעי ישראל בנוגע לקריטריונים לבחינת זכאותם של תושבי השכונה לפיצוי בגין פינויים.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור ומטעם זה בלבד דינה להדחות.

מעבר לנדרש אציין כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. טענותיו של המבקש מופנות ברובן כנגד ממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט לעניינים מקומיים. כך, קבע בית המשפט כממצא עובדתי כי הקרקע עליה הקים המבקש, ביחד עם אחרים, מבנים לא חוקיים, לא הייתה בבעלות משפחתו במשך שנים רבות ואינה בגדר "נחלת אבות". כמו כן, קבע בית המשפט כי טענת המשיב, אשר עליה חזר אף בבקשה זו, לפיה הבקשה לצו הריסה הינה מסווה לתוכנית פינוי רחבת היקף, דינה להדחות כיוון שלא הונחה לה תשתית עובדתית כלשהי. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בערכאה שלישית. בענייננו, המבקש לא הצביע על טעם מספק המצדיק סטייה מהלכה זו. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, לאחר שהתרשם מהראיות ומהעדויות שהוצגו בפניו, כי אינטרס הציבור גובר במקרה זה על האינטרס של המבקש. לכן, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום במקרה זה להתערב בהחלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים אשר איזנה באופן ראוי בין השיקולים השונים. אוסיף כי מצטרף אני לקביעתו של חברי השופט א' רובינשטיין בעניין מזרחי שהוזכר לעיל, לפיה מדובר במקרה זה במקרה קיצוני של פלישה ממושכת לשטחי ציבור וכי "שלטון החוק, מניעת פלישה למקרקעי ציבור וטובת הציבור כי ינוצלו השטחים לתועלת הכלל עולים על אינטרסי הפולשים לקרקע לא להם והחפצים להמשיך ולעשות דין לעצמם".

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע מתייתר.

סוף דבר, הבקשה נדחית.