רע"פ 8581/08 יצחק הבדלה נ. מדינת ישראל

נגד המבקשים ואחרים הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בכפר סבא (פ' 2957/02). כל אחד מן המבקשים הואשם בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; ועבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי, לפי סעיף 432 לחוק העונשין.

עיינתי בבקשות רשות הערעור ומאחר ועניינן באותה פרשה, הן סבות על אותו פסק דין של בית המשפט המחוזי ואף הטענות המועלות על ידי כל אחד מן המבקשים דומות הן, החלטתי לדון בהן במאוחד.

בתמצית, על פי המתואר בכתב האישום היו המבקשים שותפים יחד עם אחרים לתרגיל הונאה רחב היקף. במסגרת ההונאה פעלו הם להזמנת סחורה מספקים שונים בעבור חנויות תוך שימוש בשיקים מחשבונו של אדם אשר תכנן לעזוב את ישראל, תוך שידוע היה להם כי במועד הפירעון יהיה חשבון הבנק ריק מכספים. על פי התכנון, רצו הם למכור את הסחורה שתגיע לידיהם ולהתחלק בכסף שיתקבל. כתב האישום מפרט את הפעולות השונות שביצע כל אחד מן המבקשים במסגרת הקשר שתואר, כפי שיובהר להלן אין צורך לפרטן במסגרת זו. יצוין רק כי במסגרת הקשר נטלו השותפים לידיהם סכום של כ- 375,000 ש"ח במרמה. יצוין גם, כי חלק מן הנאשמים שהואשמו במקור בכתב האישום נמחקו ממנו לבקשת המשיבה משלא אותרו וכי בעניין חלקם לא הוגש כתב אישום בהמשך אף שאחד מהם לפחות העיד במשפט בשלב מאוחר יותר כעד הגנה מטעם המבקש ברע"פ 8681/08 ומכאן שניתן היה לאתרו.

ביום 23.10.2006 ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) . במסגרת הכרעת הדין סקר בית המשפט בהרחבה את פרטי האישומים העדויות והראיות שהוצגו בעניין הנאשמים, בהם גם המבקשים, ומצא את המבקשים אשמים בעבירות שיוחסו להם. ביום 21.5.2007 ניתן גזר הדין בעניינם ובו הושת על כל אחד מהם עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי של 100,000 ש"ח לטובת המתלוננים.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו המבקשים בפני בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1667-11-07 וע"פ 2300-11-07). בין המבקשים ובין המשיבה נתגבש הסכם אשר הוגש לבית המשפט על פיו יחזרו המבקשים מן הערעור על הכרעת הדין ויוותר על כנו הערעור על גזר הדין בלבד. הוסכם, כי המשיבה תסכים להפחתה בעונש ותבקש כי יוטל על כל אחד מן המבקשים עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל וכי המבקשים מצידם יבקשו שיוטל עליהם עונש של שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

ביום 4.9.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא א' טל ו ז' כספי וכבוד השופט מ' פינקלשטיין ) במסגרתו קיבל הוא את ההסכם בין הצדדים וקבע את עונשם של המבקשים ל-9 חודשי מאסר בפועל לכל אחד מהם, תוך שהוא מותיר את יתר רכיבי העונש שקבע בית משפט השלום על כנם. במסגרת פסק הדין התייחס בית המשפט בהרחבה לנסיבות המקרה ובמיוחד לעובדה שחלק מן המעורבים בפרשה לא הועמדו לדין אף שככל הנראה ניתן היה לאתרם וללא שניתן לכך הסבר המניח את הדעת על ידי המשיבה. כן התייחס בית המשפט לטענה כי על אחרים אשר הואשמו בפרשה הוטלו עונשים קלים בהרבה. על אף זאת, קבע בית המשפט כי לא ניתן בנסיבות המקרה לאור חומרת העניין ולאור הקביעה כי המבקשים היו הדמויות הדומיננטיות והרוח החיה מאחורי הפרשה, להסתפק בעונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות וקבע את העונש האמור.

מכאן בקשות רשות הערעור שבפני המכוונות לעניין חומרת העונש. בגדרן של הבקשות מתמקדים באי כוח שני המבקשים בעיקר בטענה כי בנסיבות העניין ראוי היה להחיל על המבקשים את הדוקטרינה של הגנה מן הצדק המצויה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לשיטתם, העובדה כי לא הועמדו לדין חלק מן המעורבים בפרשה ובמיוחד מי שנטען שהיה שותף עיקרי בעבירה, מר צ'רלי עמר, אשר העיד בפני בית משפט השלום ומכאן שניתן היה לאתרו, עולה כדי התנהגות שערורייתית של המשיבה ויש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור והקלה בעונשם של המבקשים. כן צוינו פרק הזמן הממושך שחלף עד למיצוי הדין, העובדה שעל אחרים שהיו מעורבים בפרשה הוטלו עונשים קלים יותר ובעניין המבקש ברע"פ 8581/08 נסיבותיו האישיות של המבקש, כל אלו במטרה לשכנע כי יש להקל בעונשם של המבקשים.

לאחר שעיינתי בבקשות על נספחיהן הגעתי למסקנה כי דין שתי הבקשות להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה למי מהבקשות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. לא ראיתי כי המבקשים הצביעו על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשות להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף, כי דין הבקשות להידחות גם לגופם של דברים. טענות המבקשים לעניין אי העמדתם של חלק מן המעורבים לדין ולעניין העונש שהוטל על אחרים שהואשמו במסגרת אותה פרשה נטענו גם בפני בית המשפט המחוזי, אשר נתן להן את המשקל הראוי ואף הבהיר כי שיקולים אלו הם שעמדו בבסיס החלטתו להקל משמעותית בעונשם של המבקשים במסגרת הערעור. יתרה מכך, המבקשים, עת הגיעו עם המשיבה להסכמה אשר הוגשה בפני בית המשפט המחוזי ידעו כי המשיבה תבקש שיוטל על כל אחד מהם עונש של 10 חודשי מאסר בפועל, היינו, יותר אף מהעונש שהטיל לבסוף בית המשפט המחוזי על המבקשים. בנסיבות אלו אין מקום להיעתר לבקשות.

אשר על כן, בקשות רשות הערעור נדחות.

בנסיבות אלו, מתייתר הצורך לדון בבקשות לעיכוב ביצוע.