רע"פ 8586/10 יהודה גור נ. עיריית באר שבע

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעפ"א 54718-08-10 (כב' השופטת ח' סלוטקי ), מיום 25.10.2010, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבאר שבע.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום על פיו החנה או הרשה לאחר להחנות את רכבו במקום שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, ועבר בכך עבירה לפי סעיף 6(ג)(1) לחוק העזר לבאר-שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991. כבר כעת יוער, כי העובדה שהמבקש אכן החנה בעצמו את רכבו, הנושא תו נכה, על מסלול פניה ימינה, כ- 30 מטרים לפני צומת – אינה ולא הייתה שנויה במחלוקת.

לאחר שמיעת ראיות, הורשע המבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים בבאר שבע (חע"מ 532/09, כב' השופט א' ברסלר-גונן ), אשר קנס את המבקש בסכום של 700 ש"ח. המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בערעורו טען, כי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים כשהרשיעו, בין היתר, מאחר ורכבו כלל לא הפריע למהלך התנועה, הגם שהמסלול עליו חנה תחום בקו הפרדה רצוף, שכן בפועל שאר הנהגים אינם משתלבים ימינה בנקודה זו, אלא רק מאוחר יותר, בסמוך לצומת ובחצותם קו הפרדה רצוף. עוד נטען, בין היתר, כי בשל היותו נכה היה מותר לו לחנות במקום זה ושהמשיבה לא הוכיחה כי לא התקיימו התנאים המאפשרים לנכה לחנות במקום חניה אסור, כמפורט בחוק הנכים, התשנ"ד-1993 (להלן: חוק הנכים ).

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, תוך הפרכת כלל טענותיו.

מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה שב וחוזר המבקש על טענותיו כפי שנטענו בבית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי יש מקום למתן רשות ערעור בענייננו, שכן לא קיימת הלכה אחידה בנדון וכן לאור הפגמים המהותיים לשיטתו, שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואשר גרמו לו בין היתר, לעיוות דין. המבקש אף מלין על חומרת העונש שנגזר עליו ומבקש שיבוטלו ההרשעה והקנס, ויומרו באזהרה בלבד.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכן, טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). במקרה דנן, הוחמר הקנס המקורי שהוטל על המבקש (220 ש"ח), לסכום של 700 ש"ח. בית המשפט לעניינים מקומיים נימק את השוני בגובה הקנס בכך שהמבקש ביקש לנהל את משפטו, נקבעו מספר דיונים בתיק זה ואף בשל הקביעה כי המבקש ניהל את משפטו באופן שאינו ראוי. בית המשפט המחוזי חזר על קביעה זו, וגם לטעמי, עונש זה ראוי בנסיבות המקרה, ואין בו כל סטייה מנורמות הענישה המקובלת בנסיבות מעין אלו.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. אין לקבל את טענת המבקש לפיה כלל הציבור מתעלם מפס ההפרדה הרצוף, ונוהג לעבור למסלול הפניה ימינה רק בסמוך לצומת ממש. צדקו הערכאות שקדמו לי כשקבעו שתיהן, כי אין המבקש יכול לחסות בצילה של התנהגות עבריינית של אחרים. ואמנם, יתכן שאכן חלק מהנהגים היו עוברים עבירה זו, גם אם לא היה המבקש חוסם ברכבו את הכניסה המותרת לנתיב כפי שעשה. אולם בהחנותו כך את רכבו, אילץ למעשה את הנהגים שומרי החוק לעבור עבירת תנועה בלית ברירה. גם דין טענתו של המבקש לפיה היה מותר לו לחנות במקום בשל היותו נכה – להדחות. משהודה המבקש כי חנה במקום אסור, נטל הוכחת התנאים המצויים בחוק הנכים, מוטל על שכמו (ראו: רע"פ 7156/03 פוקס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.8.2003)). התנאים המפורטים בסעיף 2(א) בחוק הנכים הנם מצטברים, והמבקש, על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים, לא עמד בהם – בעיקר נוכח ההפרעה הממשית שיצר לתנועה במקום. אף דין שאר טענותיו של המבקש להדחות, לאור הנימוקים המשכנעים שניתנו כמענה להן בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר, הבקשה נדחית.