רע"פ 8604/99 מאיר גובר נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון

בית משפט השלום בכפר סבא (השופט ד' מועלם) הרשיע את המבקש בשני תיקים מאוחדים בעבירות בניה לפי חוק התכנון והבנייה התשכ"ה1965- ובניהול עסק ללא רשיון והטיל עליו קנס בסכום של 5,000 ש"ח. כן ציווה עליו בית המשפט להרוס קטע של גדר ומבנה ונתן אורכות לביצוע ההריסה, לעניין המבנה שנה ולעניין הגדר שנתיים, אם לא יקבל היתר המונע את ההריסה. כמו כן, אסר בית המשפט באופן מיידי כל שימוש במבנה שלא לצורך שיכון עולים. בית המשפט המחוזי בערעור, זיכה את המערער מעבירת ניהול עסק ללא רשיון ודחה את יתר חלקי הערעור. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו.

בבקשתו טוען המבקש כי יש לזכותו מהאישומים בהם הורשע וכי יש לפסוק בשאלת עמידת בית המגורים הישן בגדרי התקנות, דבר שהושאר בצריך עיון על-ידי בית המשפט המחוזי.

בקשתו של המבקש שנוסחה על ידו, מכילה טענות רבות ומגוונות. היא מתייחסת לשאלות של עובדה ושל חוק. המבקש מעיד על עצמו כי "קרא היטב בבקשת רשות ערעור 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פ"ד לו(3) 123" והוא סבור שבקשתו עונה על המבחנים שנקבעו בו למתן רשות ערעור. ולא היא.

הערכאה הראשונה דנה בעניינו של המבקש מספר שנים וכפי שציין בית המשפט המחוזי, התיק "הפך לתיק עב כרס". בסופה של דרך, נקבעו עובדות והוסקו מהן מסקנות לגבי שני אישומים. האחד, בעניין הגדר והשני בעניין המבנה.

לטענת המבקש נפלו בפסק-דינו של בית המשט המחוזי טעויות מהותיות אותן ביקש לתקן בבקשה לתיקון טעות סופר . בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מדובר בטעות סופר וכי הדרך להעלות טענות מהותיות היא במסגרת ערעור. המבקש העלה טענותיו בדבר טעויות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אולם, אין בטענות שהעלה כדי להעמיד עילה המצדיקה מתן רשות ערעור.

בעניין הגדר, אין מתעוררת שאלה כלשהי הראויה להידון בערכאה שלישית. הקביעות שבתשתית ההכרעה של הערכאה הראשונה הן עובדתיות והן מושתתות על חומר הראיות שהיה בפני הערכאה הראשונה. בית המשפט המחוזי, מעבר לנדרש ממנו כבית משפט לערעורים, העיד על עצמו כי עיין בהיתר הבנייה ובתכנית המאושרת המהווה חלק ממנו והגיע למסקנה שאין מקום להתערב בממצאיה ובמסקנותיה של הערכאה הראשונה. העותר מלין על כך שבית המשפט צריך היה לעיין בת3/ הנותן לגיטימציה לגדר שנבנתה. גם אם נכונה טענתו - ואינני סבורה שכך הוא - אין בכך כדי לקעקע את המערכת העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הראשונה ועל כך פנים, אין זה עניין לערכאה שלישית לדון בכך.

אשר לאחת משתי יחידות הדיור שבמבנה, קבעה הערכאה הראשונה כי נעשה בה שימוש כמרפאה, קביעה שהערכאה השניה לא מצאה, בצדק, להתערב בה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי בעקבות הערכאה הראשונה, כי במועד הרלבנטי לכתב האישום, היה השימוש חריג והמבקש לא יכול היה לחסות בצלן של תקנות הפטור החלות על שימוש למגורים, לפיכך, עבר הוא את העבירה שיוחסה לו.

הערכאה הראשונה נתנה דחייה של שנה לביצוע הריסת אותו חלק של המבנה שהושכר למרפאה. הערכאה השניה לא התערב בכך וקבעה כי אין היא נזקקת לשאלה אם יכול המערער ליהנות מתקנות הפטור לאחר שהופסק - אם הופסק - השימוש במבנה לצרכי מרפאה. המבקש מבקש כי ניתן דעתנו לשאלה זו ונפסוק בה. לבד מכך שאין מקום ליתן רשות ערעור בשאלה זו, הרי שהפניית המבקש לרשויות לשם קבלת היתר המאפשר שלא להרוס את אותו חלק של מבנה, נעשתה כדין. הרשויות תשקולנה היתר המונע הריסה, אם אכן אין המבנה משמש עוד בשימוש חורג. הוא הדין בגדר שגם לעניין הריסתה ניתנה ארכה.

מחוץ לדברים אלה, שנאמרו מעבר לנדרש, דין הבקשה להידחות, שכן אין היא עומדת במבחנים הנקוטים בידינו למתן רשות ערעור לערכאה זו, והיא נדחית בזה.