רע"פ 8605/10 יהודית חי נ. עיריית טבריה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת הלמן) בע"פ 33871-07-10 מיום 10.10.10, שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים (בבית משפט השלום) בטבריה (השופט פורת) בע"א 39490-03-10 מיום 6.5.10. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את עתירת המבקשת להסב דו"ח חניה על שם בן זוגה לשעבר ולעכב את הליכי הגביה המתנהלים נגדה.

ב.

כאמור, המבקשת ביקשה להסב דו"ח חניה שניתן ביום 13.9.01 על שם בן זוגה לשעבר. לטענתה, נודע לה לראשונה על קיומו של הדו"ח ביום 25.5.05, ובן זוגה לשעבר אינו מתנגד להסבתו ואף לא יטען להתיישנות. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה, וקבע כי חלף המועד להסבת הדו"ח. אשר לטענת ההתיישנות נקבע, כי הערכאה המוסמכת לדון בה היא בית המשפט האזרחי - בגדרי הליכי גביה - ולא בית המשפט לעניינים מקומיים.

ג.

לשם שלמות התמונה העובדתית יצוין, כי המבקשת הגישה, ככל הנראה, בקשה דומה בנוגע לשני קנסות נוספים לבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן. ביום 21.12.09 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי אין די בתצהיר שהגישה המבקשת להצדיק, שנים רבות לאחר האירועים, קבלת הבקשה והסבת הדו"חות, אף אילו ניתנה הסכמת בן זוגה לשעבר. הודגש מכל מקום, כי לא הוצגה כל ראיה לטענה שבן זוגה של המבקשת אינו מתנגד להסבת הדו"חות על שמו ואינו טוען להתיישנות, וכי אין במסמכים שצירפה ראיה לטענותיה. ביום 5.2.10 ניתנה, לאחר הגשת תצהיר של בן זוגה לשעבר של המבקשת, החלטה נוספת, ובה נאמר: "ביום 21.12.09 ניתנה החלטה מפורטת בבקשתה של המבקשת, וטעמיה מדברים בעד עצמם. באין הוכחה לטענות המבקשת, ונוכח חלוף הזמן, אין די בתצהירו של המשיב הפורמאלי (בן זוגה – א"ר) כי הוא נכון שהדו"חות יוסבו על שמו, אף שהודיע כי הוא מוותר על טענות התיישנות. אין אפוא מקום לשינוי החלטתי".

ג.

בית המשפט המחוזי דחה ביום 10.10.10 את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 6.5.10. צוין, כי דו"ח החניה הומצא למבקשת כדין, וכי גם אילו ניתן היה לקבל את טענת המבקשת שנודע לה על קיומו של הדו"ח בשנת 2005, הנה משנדחתה בקשתה להסב אותו לאחר, היה עליה להגיש בקשה להישפט בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן החוק). משלא עשתה כן, לא נמצאה עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט השלום. אשר לגובה הקנס צוין, כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בהליכי גביה במסגרת זו, וכי אף בית המשפט לעניינים מקומיים לא נתבקש ולא דן בבקשה להתערב בסכומים שהתווספו לקנס המקורי, וגם בפני בית המשפט המחוזי לא היתה התייחסות, מלבד טענה סתמית,

לסכומים אלה.

ד.

בבקשה נטען, כי בן זוגה לשעבר של המבקשת אינו מתנגד להסבת הדו"ח, וכי הסכום - הוצאות כהגדרת המבקשת - שהתווסף לגובה הקנס (אשר סכומו המקורי עמד על 70 ₪, ונכון להיום 157 ₪), והעמידהו על 1135.40 ₪, הוא מופרז וללא תימוכין.

הכרעה

ה.

אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור בגלגול שלישי עשויה להינתן בנושא המעורר שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות והחורג מעניינם הפרטני של הצדדים למחלוקת; המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של אלה, שכן הסוגיה תחומה במובהק למקרה הקונקרטי. מדובר בממצאים עובדתיים, שאותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234). על פי סעיף 229 (א) (1) לחוק, על מנת להסב את הדו"ח על שמו של אחר, יש להודיע על כך בתוך 30 יום מקבלת הדו"ח, ובקשה להישפט יש להגיש בתוך 90 יום מקבלתו (סעיף 229(א)(2)). בהתאם לסעיף 229 (א)(1) לחוק, אם הוגשה בקשה לביטול הדו"ח ולהסבתו על שם אדם אחר, החלטת התובע היא סופית, אולם רשאי אדם לבקש להישפט. את אלה לא עשתה המבקשת אלא שנים רבות לאחר מעשה . בתי המשפט הקודמים לא מצאו בראיות שהביאה כדי לתמוך בטענותיה, ולא מצאנו להתערב בכך. אשר לגובה הסכומים הנלוים לקנס, משלא הוצגה התייחסות ספציפית אליהם, מלבד טענות כלליות, לא מצאתי להידרש לעניין זה, וממילא לשאלת הסמכות. בהקשר זה צדק בית המשפט המחוזי בציינו, כי בית משפט השלום לא נתבקש להתערב באלה ו"גם בפני אין

פרט לטענה סתמית שום התייחסות לסכומים המתווספים על פי דין לקנס והשוואתם לדרישה שהציבה המערערת". כידוע, תוספת הפיגור מוסדרת בסעיף 67 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וקנס שלא שולם במועדו נגבה (סעיף 70 לחוק העונשין) על פי הוראות פקודת המסים (גביה). עם כל אי הנחת של המבקשת, אין מקום להידרש עוד לנושא זה, שכבר עבר ערכאות אחדות והיו לו ימיו השיפוטיים.

ו.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.