רע"פ 8625/03 ראיד אגייב נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שתי פרשיות של סחיטה באיומים. על-פי המתואר באישום הראשון, איים המבקש בשנים 1997-1998 על סוכן ביטוח והפחידו במטרה להניעו לשלם לו את מלוא השווי של רכבו שנגנב ולבטח את רכבו הנוסף ללא תמורה. על-פי המתואר באישום השני, בשנת 1997 הזמינו המבקש ובת-זוגו עבודת נגרות ממר ולדימיר לבדה (להלן: המתלונן ), תמורת סכום של 36,000 ₪. בטרם סיים המתלונן את העבודה דרש ממנו המבקש כי ישלם לו סך של 2,000 ₪ כ"דמי תיווך", והמתלונן אכן העביר למבקש 2,000 ₪ מתוך הסכום ששילמה לו בת-זוגו של המבקש. גם לאחר סיום העבודה, במהלך שנת 1999, התקשר המבקש למתלונן פעמים רבות ואיים לפגוע בו, בעסקו ובבני משפחתו אם לא ישלם לו עוד כספים, ואף הזמין אותו לפגישה עסקית כביכול ובה איים עליו שוב כי יפגע בו. המתלונן נפגש עם המבקש ושילם לו סכום של 4,000 ₪, ובו במקום נתפס המבקש על-ידי המשטרה.

במשפט שהתנהל בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בחרה התביעה להביא ראיות לעניין האישום השני בלבד. המבקש כפר במיוחס לו במסגרת האישום השני וטען כי עבד כמתווך עבור המתלונן וזה סירב לשלם לו את דמי התיווך, כפי שסוכם ביניהם, בסך 1,500 דולר. בית-משפט השלום קיבל את גרסת המתלונן לאירועים נשוא האישום השני כגרסה אמינה, אשר תמיכה לה נמצאה בעדויות של עדי התביעה האחרים וכן בקלטות של שיחות שהתקיימו בין השניים, שהוצגו מטעם התביעה; גרסתו של המבקש, לעומת זאת, לא זכתה לאמונו של בית-משפט השלום בשל התמיהות והסתירות הרבות שמצא בה. בית-משפט השלום הרשיע, אפוא, את המבקש בעבירה של סחיטה ואיומים שיוחסה לו באישום השני, וגזר עליו עשרים חודשי מאסר, מתוכם עשרה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וקנס בסך 2,000 ₪.

2.המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הן לעניין ההרשעה והן לעניין חומרת העונש. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר) דחה את הערעור על שני חלקיו וקבע כי הכרעת-דינו של בית-משפט השלום מבוססת היטב על חומר הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, ועוד קבע כי העונש שנגזר על המבקש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות.

3.בבקשת רשות הערעור שבפני חוזר המבקש על הטענה לפיה התחייב המתלונן לשלם לו דמי תיווך בגין ההזמנה ועוד הוא טוען כי בתי-המשפט דלמטה לא ניתחו את חומר הראיות והעדויות כראוי.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור.

4.הכלל הוא כי אין מקום למתן רשות ערעור אלא במקרים המעלים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, שהיא בעלת השלכות רחבות החורגות מנסיבות המקרה הבודד (רע"פ 8457/99 ענת קולוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה הנדון אינו בא בגדר אותם מקרים וכל טענותיו של המבקש נוגעות אך לקביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. על כן, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 10.12.2003 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, עד השעה 10:00.