רע"פ 8653/13 יוסף לוי נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ר' בן-יוסף ) ב-עפ"ת 20910-11-13 מיום 28.11.2013, אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (השופט י' גרטי ), ב-המ"ש 2079-10-13 מיום 24.10.2013 שלא להאריך לו את המועד להישפט על דו"ח הודעת קנס שקיבל.

2.

נגד המבקש נרשם דוח בגין עבירת תנועה של כניסה לצומת בניגוד לחץ. ביום 27.2.2013, הדו"ח נמסר למבקש באופן אישי. על פי סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) , במידה והיה ברצונו להישפט על העבירה, היה עליו להודיע על כך תוך 90 ימים, אולם לא כך עשה. המבקש פנה לראשונה בעניין זה רק ביום 14.7.2013, כאשר את הסיבה לאיחור תלה בטעות של מזכירתו, שלטענתו שילמה בטעות את קרן הקנס ביום 6.3.2013. המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להישפט על הדוח שקיבל על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי לבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו. בית משפט זה דחה את בקשתו, בציינו כי הסברו לאיחור אינו מתקבל על הדעת, וכי בהתאם לסעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי, בחלוף 90 הימים לבקשה להישפט, יש לראות במבקש כמי שהורשע בעבירת התנועה ונגזר דינו לשלם את הקנס.

3.

המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בציינו כי תשלום הקנס על ידי מזכירתו של המבקש מהווה הודאה בעבירת התנועה, וכי המבקש פנה בבקשה להישפט בגינה רק לאחר 5 חודשים כאשר "עמד לפני הקושי של הצטברות של נקודות [נקודות בגין עבירות תנועה – ס' ג'' ] ". לבסוף, ציין בית המשפט כי לא מצא טעות כלשהי בהחלטת בית משפט השלום, ולפיכך הערעור נדחה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. במסגרתה, טוען המבקש כי מקרהו מעלה מספר סוגיות בעלות חשיבות ציבורית החורגות מעניינו הפרטי, אולם מיד לאחר מכן, מפרט את השתלשלות האירועים הרלוונטיים ומעלה טענות ערעוריות. כך לדוגמא, טוען הוא כי החלטות הערכאות הקודמות בחרו להיצמד לכללי הפרוצדורה ללא בחינת המהות; כי כפירתו בעבירת התנועה נובעת מחוסר אשמה; וכי לא נקבעו דיונים במעמד הצדדים בערכאות הקודמות.

דיון והכרעה

5.

אין בידי להיעתר למבוקש. ככלל, רשות ערעור תינתן כאשר ההליך מעורר סוגיה עקרונית או ציבורית חדשה , החורגת מעניינם של הצדדים הפרטניים , או נוכח שיקולי צדק ייחודיים ( ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כלל טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני ולקביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות, הא ותו לא.

6.

זאת ועוד, חלק ניכר מטענות המבקש מופנות כלפי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. עם זאת, כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב ללא סיבה כבדת משקל בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (21.2.2001) ). הלכה זו מקבלת משנה כוח שעה שמדובר בגלגולו השלישי של ההליך (ראו: רע"פ 2349/13 פרץ נ' עיריית תל אביב (8.4.2013)) .

(ראו: ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (21.2.2001) ).

7.

מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו. בנסיבות אלה, כאמור, אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור והיא נדחית בזאת.