רע"פ 8689/09 דניאל שאול נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה "דרום השרון"

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בכפר-סבא (עמ"ק 20110/08) בגין עבירה של ביצוע עבודות בלא היתר לפי סעיף 145(א), סעיף 204(א) וסעיף 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ); עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר ובסטייה מהיתר ומתוכנית לפי סעיף 145, סעיפים 204(א), (ב) ו-(ג) וסעיף 208 לחוק התכנון והבניה.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש הציב שלוש מכולות ללא היתר בקרקע שייעודה חקלאי, ועשה בהן שימוש חורג ללא היתר לצורכי משרד, מגורים ואחסנה בשטח של 22 מטר רבוע . בנוסף, יוחס למבקש שימוש ללא היתר וסטייה מתוכנית בקרקע שיעודה חקלאית בה הקים בית קברות לחיות מחמד בשטח של 324 מ"ר.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה אף בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה (ב"ש 4674/08) כנגד 15 מבנים, סככות וגדר אשר נמצאו במקרקעין ונבנו ללא היתר. במעמד זה אף תוקן כתב האישום באופן שהאישומים בדבר הצבת מכולות למגורים והשימוש בהן, והצבת מכולות לצורך אחסנה נמחקו מכתב האישום וצורפו לצו זה.

ביום 16.4.2009 הרשיע בית משפט השלום בכפר-סבא (כבוד השופט ח' פדר ) את המבקש על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו קנס כספי בסך 20,000 ש"ח;

כן ניתן צו איסור שימוש דחוי לשנה ומחצה לגבי שלוש המכולות; וצו איסור שימוש דחוי לשנה לגבי השטח המשמש כבית קברות לחיות מחמד. כמו כן הגיעו הצדדים להסכמה אשר ניתן לה תוקף על ידי בית המשפט כי יוצא צו הריסה דחוי לשנתיים, למבנים נשוא הבקשה המתוקנת.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"א 1114-06-09) וטען כי הודאתו בעובדות כתב האישום ניתנה שלא כדין. לגופו של עניין טען המבקש, כי אין ביסוס להרשעתו בעבירה של שימוש חורג בלא היתר במקרקעין וזאת משום שסעיף 1.13(2) לתוכנית מתאר שד/833/4 החל על המקרקעין (להלן: התוכנית) קובע כי:

" מקום שמשתמשים בקרקע או בבנין ליעוד שאיננו תואם את הוראות תוכנית זו, יוסיפו להשתמש בקרקע או בבנין לאותו יעוד עד שיחול שינוי בהחזקה או בבעלות על אותה קרקע או בניין,

או עד שיאושר היתר בסוג השימוש אם יבקשו המחזיקים או הבעלים שינוי באמור..." (ההדגשה אינה במקור - ס' ג ').

לפיכך טען המבקש, כי מאחר שלא חל שינוי בהחזקה או בבעלות ניתן להמשיך ולקיים שימושים חורגים.

ביום 10.9.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור. בית המשפט קבע כי מעיון בפרוטוקולים של הדיון ובחומר הראיות, עולה כי הודאת המבקש ניתנה כדין. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת המבקש לפיה סעיף 1.13(2) לתוכנית מתיר המשך ביצועו של כל שימוש חורג הגם שהוא נעשה בלא היתר, מהטעם כי שימוש זה בוצע גם טרם אישור התוכנית. בית המשפט קבע כי סעיף זה נועד להגן על שימושים כדין שנעשו ערב קבלת התוכנית ועם קבלתה יכולים להפוך לשימושים שאינם כדין עקב שינוי יעוד. דהיינו, עצם כניסתה לתוקף של התוכנית אינו יכול להכשיר שימושים ללא היתר שנעשו ערב קבלתה. בנוסף, קבע בית המשפט כי יעודה של הקרקע הינו חקלאי ואין לראות בהקמת בית קברות לבעלי חיים כנכלל בגדר שימוש זה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות סעיף 1.13(2) לתוכנית כשקבע כי סעיף זה חל רק על שימושים שנעשו כדין ולא על כל שימוש שנעשה ערב קבלתה של התוכנית. לדידו, פרשנות זאת שגויה וחורגת ממשמעותו המילולית של הסעיף כמו גם מעקרונות הפרשנות החוקתיים שהתווה בית משפט זה. עוד טוען המבקש כי מאחר ומדובר בנורמה שלצידה סנקציה פלילית יש לפרשה באופן דווקני ולהעדיף את הפרשנות המקלה עם הנאשם. בנוסף, טוען המבקש כי הסדרת קבורה של בעלי-חיים כלל אינה מצריכה היתר. ולבסוף נטען לקיומה של הגנה מן הצדק ביחס לפעילותו במקרקעין, מאחר ויש לראות בקבורת בעלי חיים פעילות נחוצה והכרחית אותה הרשות לא הסדירה, והוא בפעילותו סיפק מענה לצורך חיוני זה.

מנגד טוענת המשיבה, כי דין בקשת רשות הערעור להדחות מן הטעם שאינה מעלה כל סוגיה משפטית עקרונית. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי אין לקבל את פרשנותו של המבקש לסעיף 1.13(2) לתוכנית, אלא יש לראות בסעיף זה כמסדיר שימושים כדין שעקב קבלתה של תוכנית חדשה הופכים לשימושים חורגים. המשיבה סומכת פרשנות זאת אף על סעיף 178 לחוק התכנון והבניה. כמו כן דוחה המשיבה את טענת המבקש כי לא היה כלל צורך לבקש היתר להקמת בית הקברות ואת טענתו להגנה מן הצדק הן על הסף והן לגופה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זאת בלבד, דין הבקשה להדחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. אין לקבל את טענת השיב כי מכוח סעיף 1.13(2) ניתן להכשיר שימושים שהיו חורגים ערב קבלת התוכנית, פרשנות זו אינה סבירה. עניינו של סעיף זה בשימושים שהיו מותרים ועם כניסת התוכנית לתוקף הפכו לחורגים. העדפה של פרשנות המגנה על זכויות יסוד או מקלה עם נאשם הינה כאשר ישנן שתי אפשריות סבירות. בעניינו, הפרשנות לפיה ההוראה מכשירה את כל הפעולות העברייניות שנעשו ערב קבלת התוכנית, רק משום שבוצעו טרם התקבלה אינה מתקבלת על הדעת.

כמו כן, אף אם קבורת בעל חיים אינה מצריכה קבלת היתר, הרי שאינה דומה להקמת עסק כלכלי של בית קברות לבעלי חיים הנעשה תוך חריגה מיעוד הקרקע

אשר ברי כי הוא מצריך היתר. זאת ועוד, אף אם הרשות לא פעלה להסדרת קבורת בעלי חיים לא צומחת מכך זכותו של המבקש לעשות דין לעצמו ואין הדבר מקים לו הגנה מן הצדק.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.