רע"פ 8701/18וליד נסאר נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' בולוס ) בעפ"ת 786-08-18 מיום 29.10.2018 בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט י' בכר ) בת"ד 460-05-11 מיום 19.6.2018.

1.

המבקש הורשע בבית משפט השלום לתעבורה לאחר ניהול הליך הוכחות, בין היתר, בעבירות של נהיגה רשלנית והפקרה לאחר פגיעה. בתמצית, המבקש נהג ברשלנות תוך פגיעה בהולכת רגל (להלן: התאונה ) , כאשר לאחר הפגיעה המשיך בנסיעתו. בהמשך, כשנתקל בניידת משטרה, הגביר מהירותו ונס מן המקום.

2.

בית המשפט גזר על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות; מאסר מותנה; פסילת רישיון ל-36 חודשים (בהתאם לדרישת המינימום בסעיף 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) ); פסילת רישיון על תנאי; וחתימה על התחייבות כספית שלא ינהג בזמן פסילה.

3.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי, ובהמשך חזר בו מהערעור על הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו בנמקו כי העונש שנקבע סביר בהתחשב בנסיבותיו האישיות, בנסיבות ביצוע העבירות ובמדיניות הענישה המחמירה בעבירות כגון דא. באשר לתקופת הפסילה קבע בית המשפט, בהסתמך על פסיקה רלוונטית, כי לא ניתן לסטות מעונש המינימום בסעיף 40 לפקודה על רקע נסיבותיו האישיות של המבקש ועברו התעבורתי. בית המשפט קבע כי המבקש יתייצב לביצוע עבודות השירות ביום 18.11.2018.

המבקש לא השלים עם פסק הדין, ומכאן הבקשה שלפניי, שאליה לא צורפה בקשה לעיכוב ביצוע עבודות השירות.

4.

המבקש טוען כי יש לראות בהתמשכות ההליכים ועינוי דין שנגרם לו בשל כך; הנזק הקל שנגרם להולכת הרגל; ועבר תעבורתי אחרון משנת 1990, כנסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מתקופת הפסילה המינימלית וקיצור עונש המאסר. עוד טוען המבקש כי סעיף העבירה בה הואשם לא היה קיים במועד ביצועה, אלא נכנס לתוקף רק בשנת 2011.

5.

לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות משזו לא מעלה כל שאלה משפטית שחורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, ומופנית בפועל כנגד חומרת העונש. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי אמנם חלפו תשע שנים מאז התאונה ועד סיום ההליך בבית משפט השלום לתעבורה, אך למבקש חלק בלתי מבוטל בגורמים להתמשכות ההליכים: למשך כמעט שנתיים לאחר קרות התאונה נעשו מאמצים לאתר את זהות הנהג הפוגע, המבקש לא התייצב לארבעה מועדי הוכחות סך הכל, ואף הוצא נגדו צו הבאה. באשר לעבר התעבורתי של המבקש צוין כי לחובתו 25 הרשעות תעבורה, כולל עבירה שבוצעה בעת ניהול ההליכים דנן. בעניין האפשרות לחרוג מתקופת פסילת המינימום הקבועה בסעיף 40 לפקודה נטען כי אין הצדקה לכך מכיוון שאף לאחר הכרעת הדין, המבקש לא נטל אחריות למעשיו ולא הביע חרטה. באשר לטענה כי סעיף האישום לא היה קיים בעת ביצוע העבירה נטען כי מדובר בטענה חדשה שהועלתה לראשונה בבקשה זו ומטעם זה דינה להידחות. עוד נטען כי העונש שהוטל מאזן כראוי את כלל השיקולים הרלוונטיים.

6.

דין הבקשה להידחות משהיא לא מעוררת שאלות משפטיות שחורגות מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)), ואין בדחייתה כדי לגרום לעיוות דין (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)). באשר להתמשכות ההליכים בעניינו של המבקש, נראה כי לו חלק לא מבוטל בכך, ואין בידי לקבל את הטענה כי קבלת בקשתו נחוצה על מנת למנוע עיוות דין. כך גם אין מקום לדון בטענת המבקש באשר לסעיף העבירה שבו הואשם לאחר חזרתו מהערעור על הכרעת הדין כשהטענה מועלית לראשונה במסגרת בקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי.

יתרה מזאת, עסקינן בבקשה שנוגעת לחומרת העונש שהושת על המבקש, בגינה לא תינתן רשות ערעור אלא אם מתקיימת סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה (ראו, למשל, רע"פ 9025/18 גלוסקין נ' מדינת ישראל , בפסקה 5 ( 30.12.2018 )). משאיני סבור כי כך הדבר, ואף לא נטען כך, הבקשה נדחית.