רע"פ 8715/14 אברהם נחום נ. עיריית תל אביב יפו

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט

הבכיר צ' גורפינקל ) בעפ"א 8111-05-14 מיום 6.11.2014, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו בתיק 01/08/0008486.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש ואדם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 ולתקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967. על פי עובדות כתב האישום, השניים ביצעו עבודות בניה ללא היתר, לרבות הריסת קירות; בניית קירות בלוקים; הרכבת חלונות מתכת וזכוכית במרפסת; הכנת בסיס לשני מטבחים ושלושה חדרי שירותים; וחלוקת היחידה לשלוש. כתוצאה מהאמור, גדל שטח הדירה ב-17.88 מ'.

3.

בית המשפט לעניינים מקומיים זיכה את האדם הנוסף בשל אי הוכחה מעבר לספר סביר של זיקתו לנכס כאחראי, והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט הריסת קירות אחדים בגינם הוא זוכה. בית המשפט ציין כי באת כוח הנאשמים (דאז) הצהירה כי הם מודים בעובדות כתב האישום, אך לא באישום. כן צוין, כי בישיבת ההוכחות גרס המבקש כי הדברים לא נאמרו על דעתו, אך נמצא כי הוא נכח במועד ההצהרה. בית המשפט שמע את עדויות המהנדס-מפקח, מר אדוארד רזניקוב (להלן:

רזניקוב ); את עדות המהנדס-מפקח, מר אלי פארי (להלן: פארי ); ואת עדות המהנדס-מפקח, מר אולג כושצ'ר. בית המשפט קבע כי על בסיס הודאת המבקש; על פי עדותו של רזניקוב; דוח הביקורת בשטח; ההודעה על הגשת תביעה משפטית; ההשוואה בין תרשים המשקף את מה שנחזה במועד הביקורת של המפקח לעומת תרשים התומך בהיתר הבניה; והתמונות שצורפו לעדותו של פארי – הוכח מעבר לספק סביר כי הקירות האסורים נבנו. עוד נקבע, כי אין לקבל את טענת המבקש בעניין אי קבילות המסמכים שהוגשו. שכן, אלו הוגשו ללא התנגדות בא כוח הנאשמים ואף חלקם הוגשו במסגרת פרשת ההגנה. בדומה נקבע, כי טענות בדבר עריכת מדידות שלא כראוי לא הועלו במסגרת תחקור המפקחים, וממילא כאמור המבקש הודה במרבית הבניה המיוחסת לו.

4.

עוד קבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי עבודות הבניה שבוצעו אינן מהוות שינויים פנימיים וכי אין מדובר ב"זוטי דברים", אלא מדובר בעבודות בניה המחייבות היתר. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבקש ל"הגנה מן הצדק" במובן של אכיפה סלקטיבית אל מול התנהלות הרשות בעניין שכנו. נמצא כי החקירה בעניין השכן התנהלה כשלוש שנים לאחר מועד העבירה המיוחסת למבקש, וכי יוחסה לו עבירה של שימוש חורג ולא בניה ללא היתר. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הימנעות מחקירת נאשם טרם הגשת כתב אישום, אין בה כשלעצמה כדי לפגוע בסמכות התביעה להגיש כתב אישום, וכי יש לבחון כל מקרה לגופו. כן צוין, כי לא קיימת חובת שימוע בעבירה הרלוונטית. בעניין המבקש נקבע כי הוא ידע על עריכת ביקורי המפקחים במקום, וכי הוא לא פנה על בסיסם לרשות המקומית אלא בשנים לאחר מכן. על כן נקבע, כי לא קופחה הגנתו בשל אי חקירתו המוקדמת. עוד התייחס בית המשפט לבקשת המבקש להימנע מהרשעתו, ומצא כי אין נסיבות המצדיקות לחרוג כן.

5.

במסגרת גזר הדין הושתו על המערער קנס בסך של 30,000 ש"ח; התחייבות להימנע מעבירה בה הורשע על סך של 15,000 ש"ח למשך שנתיים; וצו להתאמת היחידה להיתר הבנייה הקיים, לרבות בדרך של הריסת הבניה.

6.

המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, וביום 6.11.2014 ערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי בכפוף להיותו ערכאת ערעור, הוא אינו מוצא לנכון להתערב בקביעותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים, שכן אלו מבוססות ועומדות במבחן המשפטי. כן צוין, כי גזר הדין אינו חמור בהתייחס לטיב ההרשעה ובהתייחס לפסיקה בנסיבות דומות.

הבקשה למתן רשות ערעור

7.

בבקשה שלפניי המבקש חוזר על טענתו בדבר היות הראיות לא קבילות ומפוברקות. המבקש גורס כי קבלת הראיות, והרשעתו על בסיסן, מהוות טעות שיפוטית חמורה. עוד טוען המבקש, כי הפקחים ששימשו כעדים לא עמדו בחובת הרישום והתיעוד של כל פעולות החקירה. כמו כן, המבקש חוזר על טענתו בדבר הצורך לקיים לו שימוע טרם הגשת כתב האישום, ועל כך שזכותו למשפט תקין והוגן נפגעה. לעמדתו, לו היה מתקיים שימוע, הוא היה פועל בדייקנות בהתאם להנחיות. זאת ועוד, המבקש טוען כי הרשעתו בהגדלת שטח הדירה שגויה לחלוטין מבחינה עובדתית ומנוגדת לחוות דעתו של המומחה. כן טוען המבקש, כי יש לבטל את כתב האישום נגדו מחמת הגנה מן הצדק, בשל העובדה שהיה לו יסוד סביר להניח כי הוא פועל כדין וכי המדינה נוקטת אכיפה בררנית בין אזרחיה. המבקש מוסיף וטוען כי לא ניתן להסתמך על הודאתו שניתנה מפי באת כוחו דאז. עוד הוא מוסיף, כי אין זה הגיוני שהאדם הנוסף שהואשם לא הורשע, כאשר המקרים של שניהם מבוססים על אותן ראיות. לסיום טוען המבקש כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה מעבר לספק סביר.

דיון והכרעה

8.

אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור. עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיה) בע"מ , פ"ד לו(3)

123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה .

9.

עיינתי בבקשה ובפסקי הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ובית המשפט המחוזי ואני סבור כי אין מקום להתערב בהם. מהעיון עולה כי מכלול טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, ואינן מעוררות כל סוגיה כללית חדשה. הדגש הוא על כך שהמבקש חוזר על טענותיו כפי שעלו הן בבית המשפט לעניינים מקומיים וכן במסגרת ערעורו לבית המשפט המחוזי, ואלו קיבלו מענה סביר ומספק במסגרת פסקי הדין של הערכאות הקודמות.

10.

כמו כן, מרבית טענותיו של המבקש הן כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט לעניינים מקומיים. כידוע, בעניינים אלה תיטה ערכאת הערעור שלא להתערב, קל וחומר שלא ב"גלגול שלישי", בשל מיומנותה של הערכאה הדיונית והעובדה שבפניה העידו העדים הלכה למעשה (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(1) 1, 14-13 (2004); ע"פ 9468/10 פלוני

נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 (16.4.2012); ע"פ 10049/08 אבו עצא

נ' מדינת ישראל , בפסקה 69 (23.8.2012)).

11.

סוף דבר הבקשה נדחית.